שלום... :) כן, היום אני לא מדוכא. אפשר להגדיר את מצבי כשליו - חשבתי שזה לא יהיה הוגן אם אני אעדכן את היומן רק כשאני באחת מן ההיסטריות שלי (כלומר - זה יכול לספק חומר להרבה מאד פרקים אבל כדאי להכניס קצת קטעים מעודדים). היום הייתי בבית-ספר... כן, עוד יום נגזל מחופשת הפסח היקרה שלי. אבל מילא - החופשה הזאת כבר יועדה מההתחלה לבית-ספר וללימודים. הדבר הטוב היחיד שיצא מהחופשה הזאת הוא שהפסים השחורים שאפשר לראות לי מתחת לעניים, הפסים האלה שכל מי שלא מכיר אותי חושב שנתנו לי שני אגרופים ביום שלפני, הפסים האלה קצת הובהרו ועכשיו הם בצבע שהוא די קרוב לצבע הפנים שלי. כמובן שהפתרון של בעיית הפסים שלי הוא רק שינה טובה וארוכה, דבר שאני לא זוכה לו בימי החול שלי. אה כן!... גם מחר יש בית ספר! ככה זה המורים, אם הם לא יגזלו לנו לפחות שליש מהחופשה בשביל להגיע לבית-ספר אז הם ירגישו שהם לא עשו כלום. כמובן שהם לא לוקחים בחשבון שיש לנו גם את העבודות לחופש שגוזלות לנו עוד שליש, ולהתכונן למתכונות ובגרויות עוד שליש. ויש גם את המחוייבויות לבית - שזה לסדר את החדר עד היסוד, לעזור בנקיונות הבית וגם קצת לבקר אצל המשפחה. שזה לוקח גם כמה ימים. אה, אנחנו רוצים גם לבקר חברים (או במקרה שלי - חברה). זה יצא קצת יותר משלם לא? אל דאגה, אנחנו בני הנוער מסוגלים לעשות פלאים ולהספיק את כל זה בשלושה שבועות, או לפחות זה מה שהמורים מאמינים.
לפני כמה ימים הייתה לנו פגישה של המשלחת לפולין. בכלל הזכרתי את זה שחזרתי משם לא מזמן?? אני חושב שאני רוצה לספר. זה התחיל בזה שחברים שלי בבית-הספר נורא לחצו עליי לצאת למסע לפולין, אני בכלל לא הייתי בטוח כי מעט הכסף שהיה לי בבנק היה מיועד לרשיון נהיגה. אבל החברים לא ויתרו... ואכן השגתי בסוף את הכסף שצריכים בשביל המסע ויצאתי. הו, כמה שזה מסע מרגש. בארץ חשבתי שאני לא כל-כך אתרגש שם, כי ראיתי ילדים שממש התכוננו למסע הזה וקראו ספרים וראו סרטים, ראיתי את עצמי בתור מזרחי שבאמת כואב לו על הארוע הזה אבל לא הבנתי למה זה מסע כל-כך חשוב. שני לא יצאה איתי, היא יצאה עם התנועה שלה. אני די שמח שזה היה ככה, זה נתן לי קצת זמן עם עצמי, ועם עוד קצת חברים. ובאמת לאורך המסע די התבודדתי, ובזמן שילדי-המשלחת הלכו להם בקבוצות והתגבשו להם, אני הלכתי לי לבדי במחנות, מביט סביבי, חושב על מה שהיה שם. זה עזר לי להתחבר שהייתי לבד. אמנם די קינאתי בחבריות שנרקמו שם (ילדים שאני לא מבין מה הקשר ביניהם נהיו פתאום החברים הכי טובים), אבל האווירה לא נתנה לי להתבאס בגלל עניין שולי שכזה. חזרתי מהמסע עם המון חוויות, שמח פתאום על מדינת ישראל. קשה לתאר את התהליך שעברתי שם, אני יכול רק לומר שזה קרה פתאום, הקשר ביני למדינה וללאום התהדק. אפילו תהקרבתי לכמה חברים וחברות מבית-ספר. אמנם לא התקרבות כזאת שמאפשרת לי להתקשר אליהם, אבל התקרבות כזאת שמאפשרת לי להרגיש בנוח כשאני איתם. לצערי, כמו שכבר כתבתי, שאני היא היחידה שאני מרגיש מספיק קרוב בשביל להתקשר ולשאול לשלומה מדי יום.
לפני מספר ימים הייתה פגישה מצומצמת של המשלחת שמטרתה הייתה להכין את הערב שבו נציג להורים את המסע שלנו ומה למדנו בו. להפתעתי, התנדבתי לדבר עם ההורים, על במה(!!). וזה לא פשוט מצדי, כבר הסברתי כמה אני לאטוב כשאני נמצא עם הרבה אנשים, ועם קהל שלם, וואו, אני מקווה שאני אעמוד בזה. פשוט בפגישות שהיו לנו בפולין היה לי כל-כך הרבה מה לומר, ואפילו לא הרגשתי שאני מדבר עם הרבה קהל מההתרגשות. אני מקווה שזה גם מה שיהיה בפגישת הסיכום. טוב, זה אומר שאני צריך להכין את עצמי, עוד מטלה ומגילת המטלות האינסופית שלי. לא יודע, כשאני רואה משהו חשוב אז אני מתנדב, כשאני רואה מישהו שכל-כך רוצה לארגן משהו אני מתנדב. אני אפילו לא יודע את התוצאות של ההתנדבויות האלה. בחלקן אני עומד יפה ובחלקן לא-כל-כך.... אולי סוף-סוף, בגלל כל ההתרגשות שלי בנושא, אני אעמוד על הבמה ולא אפחד לדבר, אולי פחד הבמה שלי יעבור באותו יום ואולי יש לי יותר מדי ציפיות...
לפני כמה ימים הייתה לנו פגישה של המשלחת לפולין. בכלל הזכרתי את זה שחזרתי משם לא מזמן?? אני חושב שאני רוצה לספר. זה התחיל בזה שחברים שלי בבית-הספר נורא לחצו עליי לצאת למסע לפולין, אני בכלל לא הייתי בטוח כי מעט הכסף שהיה לי בבנק היה מיועד לרשיון נהיגה. אבל החברים לא ויתרו... ואכן השגתי בסוף את הכסף שצריכים בשביל המסע ויצאתי. הו, כמה שזה מסע מרגש. בארץ חשבתי שאני לא כל-כך אתרגש שם, כי ראיתי ילדים שממש התכוננו למסע הזה וקראו ספרים וראו סרטים, ראיתי את עצמי בתור מזרחי שבאמת כואב לו על הארוע הזה אבל לא הבנתי למה זה מסע כל-כך חשוב. שני לא יצאה איתי, היא יצאה עם התנועה שלה. אני די שמח שזה היה ככה, זה נתן לי קצת זמן עם עצמי, ועם עוד קצת חברים. ובאמת לאורך המסע די התבודדתי, ובזמן שילדי-המשלחת הלכו להם בקבוצות והתגבשו להם, אני הלכתי לי לבדי במחנות, מביט סביבי, חושב על מה שהיה שם. זה עזר לי להתחבר שהייתי לבד. אמנם די קינאתי בחבריות שנרקמו שם (ילדים שאני לא מבין מה הקשר ביניהם נהיו פתאום החברים הכי טובים), אבל האווירה לא נתנה לי להתבאס בגלל עניין שולי שכזה. חזרתי מהמסע עם המון חוויות, שמח פתאום על מדינת ישראל. קשה לתאר את התהליך שעברתי שם, אני יכול רק לומר שזה קרה פתאום, הקשר ביני למדינה וללאום התהדק. אפילו תהקרבתי לכמה חברים וחברות מבית-ספר. אמנם לא התקרבות כזאת שמאפשרת לי להתקשר אליהם, אבל התקרבות כזאת שמאפשרת לי להרגיש בנוח כשאני איתם. לצערי, כמו שכבר כתבתי, שאני היא היחידה שאני מרגיש מספיק קרוב בשביל להתקשר ולשאול לשלומה מדי יום.
לפני מספר ימים הייתה פגישה מצומצמת של המשלחת שמטרתה הייתה להכין את הערב שבו נציג להורים את המסע שלנו ומה למדנו בו. להפתעתי, התנדבתי לדבר עם ההורים, על במה(!!). וזה לא פשוט מצדי, כבר הסברתי כמה אני לאטוב כשאני נמצא עם הרבה אנשים, ועם קהל שלם, וואו, אני מקווה שאני אעמוד בזה. פשוט בפגישות שהיו לנו בפולין היה לי כל-כך הרבה מה לומר, ואפילו לא הרגשתי שאני מדבר עם הרבה קהל מההתרגשות. אני מקווה שזה גם מה שיהיה בפגישת הסיכום. טוב, זה אומר שאני צריך להכין את עצמי, עוד מטלה ומגילת המטלות האינסופית שלי. לא יודע, כשאני רואה משהו חשוב אז אני מתנדב, כשאני רואה מישהו שכל-כך רוצה לארגן משהו אני מתנדב. אני אפילו לא יודע את התוצאות של ההתנדבויות האלה. בחלקן אני עומד יפה ובחלקן לא-כל-כך.... אולי סוף-סוף, בגלל כל ההתרגשות שלי בנושא, אני אעמוד על הבמה ולא אפחד לדבר, אולי פחד הבמה שלי יעבור באותו יום ואולי יש לי יותר מדי ציפיות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה