הרהורים ואשליות

שלום. למרות שנראה שהכל עבר, אני חייב לספר על מה נסגר עם הריב של אימא ואבא. אתמול חזרתי מפגישה בבית-סםר לבית ריק, ההורים היו בקניות. הם חזרו כולם, אימא ואבא ביחד, כאילו לא קרה כלום. לא הבנתי בדיוק איך זה יתכן, יכול להיות שזה בגלל שבקשתי מאימא שלא להפוך את זה לריב גדול ומתמשך אחרי שהיא סיפרה לי קצת על הריב הזה. היא סיפרה לי שהיא באמת חושבת שהיא טעתה אבל אבא התפרץ הגזים גם בתגובה שלו. היא שונאת את זה שבכל פעם שהוא מתעצבן הוא משווה אותה לאישה שאימא שלי הכי פחות אוהבת - אימא שלה (המשוגעת). היא שונאת שאבא משווה אותה לבני משפחתה האיומים כאילו הייתה אחד מהם, ואבא מייחס כל תכונה או פעולה רעה של אימא לקשר המשפחתי שלה איתם. זה מוציא את אימא שלה מדעתה.

היום שאלתי את אימא אם היא התפייסה איתו... היא אמרה שלא. אם הריב בין ההורים הוא לא קולני ומגעיל, אז אי-אפשר להבחין בריב ביניהם. כי המצב הנורמלי הוא שהם בקושי מדברים, אין ביניהם שום רומנטיקה חוץ מכמה דברים סמליים (מתנות ליומולדת וכאלה) והדיבורים ביניהם זה בד"כ על הנושאים שקשורים בשניהם - הבית, המשפחה, הכסף והילדים. אז ככה שאין ממש הבדל בין ריב שקט ביניהם לבין המצב הנורמלי.

היום הרהרתי בשאלה, שמאז ומעולם הפחידה אותי ואיימה עליי בכל פעם שהיא עלתה - העתיד. מה הולך להיות בעתיד שלי? אני הולך להיות הומוסקסואל? (שאלה שעולה הרבה) אני הולך עשיר או עני? שני ואני נמשיך להיות ככה לתמיד? אני בכלל אצליח באוניברסיטה? והשאלה שעלתה היום היא - עד כמה יהיה לי מעניין במקצועות שאני יכול לבחור בחיים?

אני טיפוס שתמיד בוחר בבחירות הכי ברורות, הכי פרקטיות. אני לא אבחר במקצועות כמו תיאטרון ואומנות, כי סיכויי ההצלחה הם קטנים לעמת הנדסאות, אלקטרוניקה וכו'. אבל גם יש גבול לכמה שאני נותן לפרקטיות להשפיע על החירות שלי ולכן אני לא בוחר במקצועות מסובכים וקשים כמו אלקטרוניקה והנדסאות. אבל זה ממש מעניין אותי - האם הכיוון שאני בוחר לחיים הוא נכון בשבילי? האם אני אהנה לעסוק בתחום שבחרתי? האם אני אהנה בצבא?

בהיבט הזה אני ממש מקנא בתלמידים ממגמת תיאטרון, אומנות, מוסיקה, ציור או קולנוע. המקצועות האלה נראים כל-כך כיפיים ומעניינים. התהילה קורצת לי, להביט בתוכניתו של גיא פינס (וכן, יש הרבה ביקורת על התכנית הזאת, אבל מה לעשות שתמיד כשנתקלים בה בטלוויזיה אז נתקעים על ערוץ 3) ולפנטז שככה גם אני אהיה, מגניב כזה לבוש בטעם טוב, חונך איזה מועדון לילה חדש. אני חושב שההחלטות שאני מקבל על עצמי עכשיו יכולות להשפיע על כל המשך החיים שלי וזה מעצבן, כי ככל שאני גודל אני מתפקח מהתמימות שבה אני חי ויודע יותר מה אני צריך לעשות. עכשיו אני במצב שרב ההחלטות שלי מתקבלות רק אחרי התייעצות עם שני. אנשים יכולים לכופף את הדעה שלי עם הדעה שלהם ואני באמת אחשוב שהם צודקים. יש לי כושר שכנוע איום וכושר השתכנעות מדהים. ופתאום גלשתי כבר להווה ועזבתי את העתיד, אבל ככה זה עם מחשבות, מתחלפות מתי שבא להן...
לילה טוב!

אבא אמא ומה שביניהם

חזרתי לא מזמן הביתה מיום מפרך של עמישה ממושכת בטקסים, שהתחיל מוקדם מאד. התכוונתי לספר מה היה שם אבל אחי ואחותי קיבלו אותי לבית כשאמרו: "יש לך מזל שלא היית כאן הבוקר". כן, זה שוב קרה, אבא ואימא רבו, ועושה רושם, לדברי אחיי הקטנים, שזה שוב היה ריב גדול שיקח הרבה זמן עד שיעבור. ההורים שלי, הם כל-כך מפחידים לפעמים בריבים שלהם, אבל אני חושב שאבא הוא גורם ההפחדה. זה התחיל בשנים האחרונות, בערך מאז שהייתי בכיתה ז', להורים שלי היו את התקופות הקשות שלהם, בהם אף אחד מהם לא הבין את הצד השני. בשנים האחרונות זה החריף וכל תקופה כזאת מלוות באיומים מצד אבא לגירושין, עזיבת הבית ואפילו התאבדות. הוא אוהב לאיים איומים שתמיד נראים אמיתיים ומפחידים. כשהייתי בחטיבה הוא איים עליי שהוא יתקשר לאילן ויקלל אותו ואת ההורים שלו. כשהייתי קטן יותר הוא איים לדבר עם המורה וצעוק עליה שהיא לא מחנכת אותי כמו שצריך. הוא תמיד ניגש לנקודות התורפה של האדם וזה כל-כך מעצבן שלפעמים אני פשוט רוצה להחטיף לו אגרוף. הוא יכול להיות כמו ילד קטן ולעשות עניין מדברים קטנים כמו נעליים שזרוקות בחדר, כיור לא נקי, שולחן אוכל לא מפונה.

מצד שני, גם אימא שלי היא לא כזו קדושה תמיד. היא מאמינה שהיא האישה הכי אסטתית בעולם, הכי עובדת (מבשלת, מכבסת, מנקה) שבעולם, ואי-אפשר לחלוק על דברים שהיא חושבת שהיא יודעת. אבא לעומתה זוכה לתואר האיש הכי מסריח בעולם, שנראה כמו אבא שלה, שהיא התחתנה איתו בגלל שהיא "התרגלה להיות איתו", ערס (או כמו שהיא אומרת - פרח), שאין לו טקט ואין לו שום בושה והרשימה עוד ארוכה.... מבחינתה, כל הבעלים שהיא מכירה בעולם הם יותר טובים מאבא. וזה מתסכל את אבא עד שהוא לפעמים מתפרץ עליה. למורת רוחו של אבא ולנוחיותה של אימא , היחסים ביניהם אפלטוניים לחלוטין. אימא מאמינה שבגילם המתקדם (והיא עדיין לא עברה את החמישים) כבר אין אהבה תשוקה או רומנטיקה בין בני-זוג. אפשר לנתח עוד הרבה מאימא שלי כי אכן יש לה הרבה בעיות פסיכולוגיות שהתגבשו בילדותה הקשה אבל אני אוהב אותה, כי היא האימא הכי דואגת, הכי מטפלת ובלעדיה הבית הזה לא היה זז.

ובתוך כל היחסים האפלטוניים האלה שיש בין אימא לאבא, ההורים שלי הצליחו לבסס לעצמם משפחה טובה, עבודות מוצלחות, בית מרווח ונוח (אבל שלא תבינו שהכוונה היא לוילה - מספיק שיהיה חדר לכל ילד וחדר הורים), ילדים מחונכים (יחסית) והכל לבד. ובגלל זה חבל לי שהם יפרדו. אבא אוהב לומר שאם הוא ואימא יפרדו זה יהיה בגללנו, הילדים, שלא עזרנו בבית ורק גרמנו למצב להיות קשה יותר. אדם חכם (שאני לא אזכיר את שמו או את תפקידו) אמר לי פעם שאם אי-פעם ההורים רוצים להפרד צריך לאפשר להם את זה ורק לומר להם שזאת האחראיות שלהם, כי אנחנו, הילדים, לא אלה שחיתנו אותם או החליטו שהם יפרדו, והם אנשים גדולים ובוגרים ושיעשו מה שהם מרגישים. פעם אמרתי את זה לאבא, אני חושב שבזווית העין שלו ראיתי דמעה, נראה לי.... אני בטוח שהוא לא מתכוון לכל מה שהוא אומר.

אחותי סיפרה לי שהיום בבוקר אבא שם המעיל שלו על בגד של אימא, ואימא ביקשה ממנו שירחיק את המעיל שלו ממנה כי הוא מלא בריח של עשן (אבא לא מעשן, חברים בעבודה שלו שנמצאים איתו לעתים באוטו -כו). הוא אמר שגם הבגדים שלה מלאים בריח של עשן (ההגנה האופיינית לאבא - להראות שאין דבר רע במה שהוא עושה כי גם האדם המאשים עושה זאת). ובאמת, אימא שלי עובדת עם מעשנת כבדה. אבל אימא מאמינה שהיא הרבה יותר אסטתית ולכן היא לא תופסת את הריח של הסיגריות, העניין הוא שגם אבא אסטתי, והיא לא מבינה את זה. אז אבא התחיל לצעוק עליה ולקלל ולאיים, והאחים שלי בכו. ממש נחמד לשמוע מה קרה בזמן שאני הייתי בבי"ס, מזייף בשירי שואה... הלוואי שזה יפסק כבר ושהם יסתדרו. אבל הניסיון שלי מראה אחרת - מה שקרה הבוקר זה רק קצת ממה שיקרה היום בערב ומחר ורק מחרתיים אבא ירגע ואז אימא לא תדבר איתו ותשן בחדרים של האחים הקטנים שלי, ואבא לא יתנצל (חלילה) ורק הזמן יגרום לריב הזה להשכח, וגם הדברים שמחייבים אותם לדבר אחד עם השני כמו קניות לבית, תפעול הבית ואנחנו.

אוך, אני קרוע מעייפות, אני חושב שאני אזרוק את עצמי על המיטה לאיזה שעה. הסיפור על היום בבי"ס יבוא בהמשך.... בינתיים אני מקווה להפיק כמה שיותר ערנות משעת השינה הזו, כי נמאס לי לישון לחינם.

עצות חכמות לחמור דביל

אנשים, כמה עצות טובות טמונות בכל אחד מהם... יודעים לייעץ ולדבר כל-כך יפה עד שזה נשמע פשוט. אבל לאחד כמוני, מסתבר שצריך יותר מעצות טובות בשביל שאני אשתנה...

אני במהלך התכוננות מטורפת למתכונת שיש לי מחר. חזרתי לא מזמן מחבר טוב שלי, התכוננו ביחד. נראה לי שהשנה הזו קרבה אותנו (זו השנה הראשונה שאנחנו בפורום הזה של המגמה). זה בכלל נורא נחמד ללמוד בייחד וזה גם יכול נורא לקרב... זה יכול כל-כך לקרב עד כדי כך שאני אתן לחבר הזה את השם שלו ביומן - נועם (אני יודע שיש כאלה שרושמים את השם הזה בלי ו' אבל זה בלאו הכי שם בדוי...). הוא טיפוס נורא נורא נחמד, אני אפילו מרגיש נוח להתקשר אליו ולדבר איתו. הבעיה היחידה היא שכל ההווי שלנו הוא סביב הלימודים והמגמה כי נועם הוא פשוט אחד כזה שאוהב ללמוד, לחקור ולקבל ציונים הכי קרובים למושלמים. הוא גם נורא אינטלקטואל, אוהב לדבר על כך וכך וזה וזה. הוא אפילו נואם לא רע על כל המצב החברתי כלכלי מדיני פיסי ביולוגי אנתרופולגי או כל נושא אחר שבעולם, וגם גורם לזה להשמע מעניין. לא הייתי מגדיר אותו כמה שנקרא - פוץ. האמת שעד שהכרתי אותו השנה לא היה לי מושג שהוא מהמשקיענים בלימודים (ולא שאני אומר שכל המשקיענים הם פוצים - אבל הסטטיסטיקה שערכתי על כל האנשים שאני מכיר אומרת שרב הפוצים הם משקיענים בלימודים). הכוונה שלי בכל ההסבר המסובך הזה היא שנועם עבר אצלי את המבחן של ילד שאני יכול הלרגיש בנוח איתו. העניין הוא זה - אני חושש שמא כשנפסיק לדבר על ענייני המגמה יגמרו לנו הנושאים לשוחח עליהם, ואז הוא יפנה לנושאים הרבים שלו, ואני שוב אגיע לתפקיד "המהנהן" (זה שלא מדבר ורק מקשיב בטלפון, ולעתים קרובות כל מה שהוא רוצה זה לגמור את השיחה ולחזור לעיסוקיו). הרי זה קרה לי עם כמעט כל החברים שהיו לי, היחידים שהצליחו לחמוק היו שני ואילן. גם יש מלא ילדים באייסיקיו שמדברים איתי, ילדים כאלה שאני בס"כ מסתדר איתם, והם נחמדים והם אף פעם לא הזיקו לי, אבל ילדים שהאישיות עצמה והדרך התנהגות שלהם מטרידה ומעצבנת, ולכן אני לרב לא עונה להם, רק כשאני ממש משועמם או מרחם עליהם. כולם מכירים אותי כ"הילד הכי חמוד בעולם הנחמד והטוב שמעולם לא עשה דבר רע בחייו", ולכן כולם, וזה כולל גם אנשים פחות נחמדים, מתייחסים אליי יפה. מצד השני, הצד שלי, אני רואה אנשים בעין מאד ביקורתית, פוסל אנשים על ימין ועל שמאל: זה מאד לא מטופח, זאת יותר מדי מבלבלת את המוח, זה כדורק בראש שלו, זה לא אוהב להשאר בבית דקה, זאת חושבת רק על חברים ועוד מיני תירוצים עסיסיים שאני מוצא לכל אחד רק כדי לשכנע את עצמי שאני לא מתאים לו ושאף פעם לא נוכל להיות חברים טובים.

אתמול שני דיברה איתי בטלפון על הסוגייה הזו עם נועם כשפתאום היא שמעה מספר קולות "או או" (הודעות באייסיקיו) ברקע, היא שאלה אותי מי זה שולח לי הודעות וסיפרתי לה, אז היא "אוי, למה הם שולחים אליך הודעות?!", כי היא גם לא כ"כ אוהבת את האנשים האלה. אבל אז היא אמרה לי שאני ממש פוסל אנשים מהר מדי ושאני כל-הזמן מתלונן שאין לי עוד חברים חוץ ממנה. היא אמרה שאם אני רוצה חברים אני צריך להתחבר. מה לומר- שני - את צודקת במאה אחוז אבל.... אבל.... אני לא יודע להסביר את עצמי. אני פשוט ממש לא רוצה להיות חבר של הילדים האלה, אני רוצה להיות חבר של ילדים מעניינים, שישבו איתי מול המחשב וישאלו אותי שאלות וידהמו ממה שאני יודע על המחשב, שישמחו לשחק איתי במחשב וגם לדבר, שאני אתעניין גם בחיים שלהם, ושיצחיקו אותי. החברות שהייתה לי עם אילן הייתה כזו (למרות שהיא התבררה כחברות שקר). היינו משחקים כל היום במחשב, מדברים שעות בלילה לפני שהיינו הולכים לישון, לפעמים היינו משטטים לנו בהתגוששות קלה, מן משחק כוחות כזה. לא יודע, הייתה לנו חברות כזאת כיפית שהייתי שמח אם היא הייתה ממשיכה לתמיד, לא משנה שהיום כבר הבנתי שהוא ניצל אותי בכל התקופה הזו, אבל אז זה אפילו לא הפריע לי, כל מה שרציתי זה להיות איתו ורק איתו, לזה אני מתגעגע. ואם מדברים על בנות ספציפית אז הייתי רוצה בת שאני אוכל לדבר איתה ולהתייעץ איתה, אחת כזאת שגם מספרת לי את מכאובי נפשיה (כל עוד הם לא יהיו קשורים תמיד לציונים ובי"ס). אחת כמו שני, שאני כל -ךכ אוהב אותה ומודה לגורל (או לכל גורם שמימי אחר) שיש לי אותה. אני ארחיב על זה מאוחר יותר, רק אני רוצה להזכיר שבלעדיה אני לא יודע איפה הייתה היום, *אולי אפילו לא הייתי!!!!*, היא האדם המרכזי שעזר לי לפני שסיפרתי להורים וגם בשעותיי הקשות, אחרי שסיפרתי להם....

גם עוד סימן לחבר קרוב הוא אחד שכבר הפסקתי להתבייש ממנו זה שהפסקתי להיות כזה נימוסי איתו. כשאני מתבייש אני מנסה להתנהג בסדר עם אנשים, בשבילי להיות בסדר ונחמד עם אנשים זה בעיקר להיות מנומס איתם, לומר תודה, סליחה, בבקשה, אין בעד מה, על לא דבר ומיני נימוסים שכאלה.

היום כששרתי בחזרות לטקס יום השואה, מורה אחד אמר לי שאני שר יפה, רק יש לי בעיה אחד, שאני נורא "מתנצל" ו(שימו לב: עצה שניה ואחרונה להיום)שכדאי לי שלא לשים על אף אחד ואם אני רוצה לשיר אז פשוט לשיר את זה. הבעיה היא שזו הפעם הראשונה שאני בכלל שר, יש לי פוביית קהל מטורפת, שמעמרת כל דבר שאני עושה על הבמה בחמישים אחוז לפחות, והביקורת על זמרים בבית-ספר היא רצחנית... זה כל מה שעובר לי בראש. ושני, החמודה שלי, מזכירה שלא לחשוב על הקהל, לחשוב על השיר, לחשוב על לעמוד זקוף ולפתוח את הפה ולהוציא קול ברור. אם אני אחשוב רק על זה אז זה ישמע מעולה. אני מקווה שאני בסוף אשיר, כלומר -אני מקווה שאני אדע אם כדאי לי לשיר ולא אפרוש בזמן שזה נשמע יפה או אשיר בזמן שזה לא נשמע יפה.... שיהיה! אני די סולן בשיר הזה, זה עוד מה שמפחיד, יש עוד איזה אחד שמלווה אותי באחד הבתים אבל הוא לא כזה זמר טוב.

טוב, אז שיהיה לי בהצלחה במתכונת (תודה!) ושאני אצליח לצאת מפחד החברים החדשים שלי + פחד הבמה שלי ומעוד הרבה פחדים אחרים... :sc


נ.ב: אני אשמח אם תגיבו על נושאים כמו אלה, חיזוקים בנושא הבטחון העצמי אני צריך וכמה שיותר. אני פשוט לא רוצה תגובות בנוגע לזהות המינית כי... כמו שהסברתי, אני רוצה להחליט את זה בלי עצה של אף אחד, לפי המצב הקיים מול עיניי.

סופרמן חי בירושלים

שלום... :) כן, היום אני לא מדוכא. אפשר להגדיר את מצבי כשליו - חשבתי שזה לא יהיה הוגן אם אני אעדכן את היומן רק כשאני באחת מן ההיסטריות שלי (כלומר - זה יכול לספק חומר להרבה מאד פרקים אבל כדאי להכניס קצת קטעים מעודדים). היום הייתי בבית-ספר... כן, עוד יום נגזל מחופשת הפסח היקרה שלי. אבל מילא - החופשה הזאת כבר יועדה מההתחלה לבית-ספר וללימודים. הדבר הטוב היחיד שיצא מהחופשה הזאת הוא שהפסים השחורים שאפשר לראות לי מתחת לעניים, הפסים האלה שכל מי שלא מכיר אותי חושב שנתנו לי שני אגרופים ביום שלפני, הפסים האלה קצת הובהרו ועכשיו הם בצבע שהוא די קרוב לצבע הפנים שלי. כמובן שהפתרון של בעיית הפסים שלי הוא רק שינה טובה וארוכה, דבר שאני לא זוכה לו בימי החול שלי. אה כן!... גם מחר יש בית ספר! ככה זה המורים, אם הם לא יגזלו לנו לפחות שליש מהחופשה בשביל להגיע לבית-ספר אז הם ירגישו שהם לא עשו כלום. כמובן שהם לא לוקחים בחשבון שיש לנו גם את העבודות לחופש שגוזלות לנו עוד שליש, ולהתכונן למתכונות ובגרויות עוד שליש. ויש גם את המחוייבויות לבית - שזה לסדר את החדר עד היסוד, לעזור בנקיונות הבית וגם קצת לבקר אצל המשפחה. שזה לוקח גם כמה ימים. אה, אנחנו רוצים גם לבקר חברים (או במקרה שלי - חברה). זה יצא קצת יותר משלם לא? אל דאגה, אנחנו בני הנוער מסוגלים לעשות פלאים ולהספיק את כל זה בשלושה שבועות, או לפחות זה מה שהמורים מאמינים.

לפני כמה ימים הייתה לנו פגישה של המשלחת לפולין. בכלל הזכרתי את זה שחזרתי משם לא מזמן?? אני חושב שאני רוצה לספר. זה התחיל בזה שחברים שלי בבית-הספר נורא לחצו עליי לצאת למסע לפולין, אני בכלל לא הייתי בטוח כי מעט הכסף שהיה לי בבנק היה מיועד לרשיון נהיגה. אבל החברים לא ויתרו... ואכן השגתי בסוף את הכסף שצריכים בשביל המסע ויצאתי. הו, כמה שזה מסע מרגש. בארץ חשבתי שאני לא כל-כך אתרגש שם, כי ראיתי ילדים שממש התכוננו למסע הזה וקראו ספרים וראו סרטים, ראיתי את עצמי בתור מזרחי שבאמת כואב לו על הארוע הזה אבל לא הבנתי למה זה מסע כל-כך חשוב. שני לא יצאה איתי, היא יצאה עם התנועה שלה. אני די שמח שזה היה ככה, זה נתן לי קצת זמן עם עצמי, ועם עוד קצת חברים. ובאמת לאורך המסע די התבודדתי, ובזמן שילדי-המשלחת הלכו להם בקבוצות והתגבשו להם, אני הלכתי לי לבדי במחנות, מביט סביבי, חושב על מה שהיה שם. זה עזר לי להתחבר שהייתי לבד. אמנם די קינאתי בחבריות שנרקמו שם (ילדים שאני לא מבין מה הקשר ביניהם נהיו פתאום החברים הכי טובים), אבל האווירה לא נתנה לי להתבאס בגלל עניין שולי שכזה. חזרתי מהמסע עם המון חוויות, שמח פתאום על מדינת ישראל. קשה לתאר את התהליך שעברתי שם, אני יכול רק לומר שזה קרה פתאום, הקשר ביני למדינה וללאום התהדק. אפילו תהקרבתי לכמה חברים וחברות מבית-ספר. אמנם לא התקרבות כזאת שמאפשרת לי להתקשר אליהם, אבל התקרבות כזאת שמאפשרת לי להרגיש בנוח כשאני איתם. לצערי, כמו שכבר כתבתי, שאני היא היחידה שאני מרגיש מספיק קרוב בשביל להתקשר ולשאול לשלומה מדי יום.

לפני מספר ימים הייתה פגישה מצומצמת של המשלחת שמטרתה הייתה להכין את הערב שבו נציג להורים את המסע שלנו ומה למדנו בו. להפתעתי, התנדבתי לדבר עם ההורים, על במה(!!). וזה לא פשוט מצדי, כבר הסברתי כמה אני לאטוב כשאני נמצא עם הרבה אנשים, ועם קהל שלם, וואו, אני מקווה שאני אעמוד בזה. פשוט בפגישות שהיו לנו בפולין היה לי כל-כך הרבה מה לומר, ואפילו לא הרגשתי שאני מדבר עם הרבה קהל מההתרגשות. אני מקווה שזה גם מה שיהיה בפגישת הסיכום. טוב, זה אומר שאני צריך להכין את עצמי, עוד מטלה ומגילת המטלות האינסופית שלי. לא יודע, כשאני רואה משהו חשוב אז אני מתנדב, כשאני רואה מישהו שכל-כך רוצה לארגן משהו אני מתנדב. אני אפילו לא יודע את התוצאות של ההתנדבויות האלה. בחלקן אני עומד יפה ובחלקן לא-כל-כך.... אולי סוף-סוף, בגלל כל ההתרגשות שלי בנושא, אני אעמוד על הבמה ולא אפחד לדבר, אולי פחד הבמה שלי יעבור באותו יום ואולי יש לי יותר מדי ציפיות...

רוצה להיות מקובל

היום היה לי יום של לימודים. הספקתי לעשות פרוייקט גדול שאמרתי שאני אעשה אותו כל החופש, פרוייקט שאמור להכין אותי למתכונת שתהיה לי ישר אחרי החופש. יופי, עכשיו אני קצת פחות היסטרי כי אני מרגיש שאני באמת עושה משהו. :c)
אתמול שני ישנה אצלי, קראנו ביחד ספר שהיינו צריכים לקרוא בשביל בית-ספר, ספר שכיף לקרוא אותו בייחד כי יש הרבה משחקי תפקידים. אני ושני מטורפים. הייתי כותב פה עוד עליי ועל שני, אבל שני נוהגת לשוטט באתר גם היא ואני רוצה שהיומן הזה יהיה רק בשבילי, אני רוצה שאני אוכל לכתוב לפעמים שאני כועס עליה, מקנא בה, נפגע ממנה, מבלי שהיא תכנס לכאן ותקרא את מחשבותיי. אבל זו לא הפואנטה... אני תמיד בוכה ("מתבכיין" - כהגדרתה) לשני על זה שאין לי עוד חברים חוץ ממנה שאני מדבר איתם בטלפון ונפגש איתם. שני לא מתרגשת מזה ואומרת שהיא לא שונה ממני. אני כל -כך שונא שהיא אומרת את זה... ממה שאני רואה כל הזמן - יש לה כל-כך הרבה חברים וחברות חוץ ממני. קודם כל - אין דבר כזה שהיא תהיה אצלי מבלי לקבל לפחות שיחה אחת בפלאפון מאחת החברות. שנית, ומה שהכי מעצבן, זה שהיא יכולה לייבש אותי ולדבר עם החברות האלה במשך עשרות דקות (אם הייתי רושם שעות - הייתי מגזים). אני מעמיד פנים כאילו זה לא מפריע לי, וכאילו זה טבעי ומתרץ לעצמי את זה שאנחנו 90% מהזמן שלנו ביחד וזה לא הגיוני שהיא לא תדבר עם החברות שלה בכל הזמן הזה. אבל זה לא כל-כך נכון, אנחנו לא נמצאים כל-כך הרבה מהזמן ביחד. והיא לעמת זאת (והנה אני מלכלך עליה) עושה לי פרצופים כשאני מדבר עם מעט החברים שיש לי. היא לא סובלת את אילן ואם אחת השיחות המעטות שיש לי איתו תיפול בזמן שהיא כאן אז או שהיא תעשה רעש, כאילו כדי להצחיק אותי, אבל בעצם כדי שאני לא אוכל להמשיך לדבר, או שהיא תסמן לי לסיים איתו את השיחה. אם היא רק תשמע ששוחחתי איתו זה יוריד לה את המצב-רוח. וזה כנ"ל עם כל החברים הקטנים שיש לי שהיא לא כל-כך מכירה, גם אם כולם באיסיקיו ( :c( ).
אוף יש כל-כך הרבה דברים שמרגיזים אותי, וגם אותה, אבל כשהיא מרגיזה אותי אני שותק וכשאני מרגיז אותה היא מתעצבנת עליי. אני בכלל חושב שאני לא יודע לכעוס באמת על אנשים. אולי רק על האחים הקטנים והמסכנים שלי. אני לא יודע לכעוס על החברים שלי. אפילו ניסיתי פעם לעשות סצינה לאילן על זה בתקופה שהייתי הכי פגוע ממנו, ולא הצלחתי. אני כל-כך גרוע בלכעוס. שני עושה את זה כל-כך טוב. אתם מכירים את המשפט הזה "טוב, אז תעשה מה שאתה רוצה".... משפט כזה שבד"כ חוטפים אותו מההורים. אז היא משתמשת קבועה בו. וזה משגע אותי, "שני, אני לא יכול לבוא אלייך היום". "טוב, חבל כי ממש רציתי לראות את הסרט הזה איתך אבל תעשה מה שאתה רוצה". ואני כמו אידיוט נופל בפח של המשפט הזה ומרגיש רע עם עצמי, וכועס על עצמי. 
כאן אני חייב להעיר, שני לא לא רעה, אני פשוט מתאר פה בהרחבה את הצד הפחות נחמד שלה. יש לה המון המון תכונות טובות (מה שנקרא - מעלות), ויבוא הפרק ובו אני אספר עליהן.
התחושה הכי רעה שאני לפעמים מרגיש היא שהיחסים שלי עם שני דומים ליחסים של עם אילן. אני מעניק הרבה והיא מעניקה קצת. זה בא רק אחרי שאנחנו לומדים מתמטיקה, בהזמנתה, והיא מתעקשת לעשות את כל התרגילים לבד ושאני לא אעשה תרגילים, כי אני כבר יודע והיא לא. מה שבסוף נהיה בזבוז של זמן, כ אני סתם יושב ומשתעמם בזמן ששני מנסה לפתור תרגיל בגיאומטריה אנליטית (או משהו דומה).
אני צייתן, יותר מדי צייתן. כשאני אוהב מישהו, או יותר גרוע -תלוי במישהו אני יכול להקדיש את כל כולי רק בשבילו, ולעשות כל מה שהוא רק רוצה, אפילו אם זה כרוך בלוותר על האינטרסים שלי., אני שונא את עצמי ככה. אני יכול להשתגע כשאני חושב על זה. "תהיה קצת מחוספס!" ההורים אומרים לי. "תהיה קצת מחוספס!" אני אומר לעצמי, אבל ללא תועלת - אני הרכרוכי נשאר אותו אני הרכרוכי.
אולי זו הסיבה שאין לי כל כך הרבה חברים, אולי אנשים לא אוהבים אנשים רכרוכיים, כמו שאבא אומר. אני צריך להתחיל להפגש שוב עם היועצת ודחוף, למה אני אף פעם לא יכול לפתור את הבעיות שלי בעצמי??!

:c(

נ.ב: אל דאגה, למרות שסיימתי את הפרק בנימה עצובה, אני כרגע די מעודד בגלל הלימודים. פשוט נכנסתי בפרק לנושא כאוב... :C) לילה טוב!

הלחץ שמחלחל לעצבים

אני שונא את זה. למרות שבערך כל החברים שלי אוסרים עליי לדבר על זה, אבל זה מה שמעסיק לי את החלק במוח שקשור מלהלחץ מדברים. כן... הלימודים!

זו אחת החופשות היותר גרועות שהכרתי. בית הפסר פשוט מילא אותי במגוון עבודות לחופש. וזה עוד בלי להזכיר את המתכונת שיש לי ביום ראשון הבא ואת שאר הבגרויות. כן כן... אני מהאנשים החלשים שלימודים יכולים לגרום להם להתמוטטות עצבים. אני כל-כך רוצה להצליח, או לפחות לצוף. יש מקצועות שמרב העומס החלטתי לוותר עליהם, כמו אנגלית שלא ראיתי את המורה שלי כבר הרבה הרבה זמן ואני חושש שלבסוף היא תוריד אותי לכיתה של פחות יחידות.אני פוחד מאזרחות, שהציונים שלי במשך השנה לא היו מזהיהירים במקצוע הזה. אני פוחד מהמקצועות שהמחנכת שלי מלמדת אותי (שני מקצועות), כי היא האדם הכי נחמד ומצחיק בעולם ואני לא רוצה שהיא תחשוב שאני מזלזל במקצועות שלה.

יש לי כל כך הרבה דברים לעשות חוץ מבית-ספר. אני צריך להפגש עם הדודה שלי, רווקה נצחית שכבר מתקרבת לגיל חמישים, ניתקה כל קשר עם המשפחה שלי אבל איתי היא עדיין בקשר ובזמןהאחרון היא מתעקשת שנלך ביחד לסרטים.... סתם, אני די אוהב אותה. היא נחמדה באופן מוגזם אליי. לא יודע.... כנראה גרמתי לזה כשהייתי קטן ועכשיו כבר לא משנה אם אני אזניח אותה, היא עדיין תאהב אותי.

אני נפגש הרבה עם שני כדי לראות סרטים שכבר ראינו, זה די כיף אבל מיד כשזה מסתיים אני מתחרט על זה ואפילו מאשים אותה בליבי על שהיא מנסה להכשיל אותי בלימודים בעוד שהיא לומדת בסתר ולא מוכנה לספר לי על כך. זה באמת קטע מעצבן. זה כל-כך יעודד אותי לדעת שכמו שגם אני לא הספקתי כלום גם היא לא הספקתי כלום. או לדעת שבזמן שאני עושה את העבודה בלשון בזמן שהיא עושה את העבודה בלשון. אבל כששני אומרת "אני צריכה ללמוד", היא לא אוהבת לפרט, היא מתחמקת מזה בצורה הכי טובה שרק שני יכולה להתחמק מלענות ככה, וזה מרגיז אותי ואני לא אומר לה. הנה, זו דוגמא אחת למה הלחץ שלי יכול לגרום. התחלתי לספר דברים רעים על שני, שהיא הילדה בערך הכי חשובה בחיים שלי ושאני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה ואני אוהב אותה.
רק שיהיה טוב... רק שיהיה טוב....

אימא שלי לא אוהבת... שונאת את שני מאז שסיפרתי להם שאני נמשך לגברים. היא חושבת שזה שנהיתי בטוח בזהות שלי זה בגללה בגלל שהיא נתנה לזה לגיטימציה. אני יודע שזה בולשיט, אבל אימא מעיקה עליי לפעמים. אימא, היא האדם הכי נחמד בעולם. כל עוד אין לה משהו נגדך, היא תבוא ותפנק ותכין ותגיש, רק שיהיה לך טוב. אבל גם היא שונאת הומואים, ומקללת את האדם בחדשות שהתראיין במצעד הגאווה. ואני יודע שאם אנשים יקראו את זה אז אימא שלי תהפוך לבן אדם לא כל-כך אהוב, אז לאותם אנשים - זה עניין של מנטליות, אני לא מאשים את אימא שלי במנטליות שלה כי היא רכשה אותה בבית שלה, עם החברים שלה והיא לא בחרה בה. אימי אוהבת חיים פשוטים, "רגילים", ולא חיים מיוחדים.האמת שאני גם כזה רק שלי אין בעייה עם משהו קצת שונה ולאימא יש. כשסיפרתי לה עליי, היא נשברה מולי והחלה לבכות כאילו מתתי, היא אפילו הדליקה נר נשמה. הכי פחות רציתי להכביד על אימא בסיפור הזה. אימא שלי היא מאלה שהחיים התאכזרו אליה שוב ושוב. היא הבכורה במשפחה שלה והיא התייתמה בגיל 7 בערך, אימא שלה (סבתא) היא לא כל כך בסדר בראש. (עד היום). היא הייתה מרביצה לה ומתרועעת עם כל מיני גברים. אימא שלי הייתה צריכה לתפוס אחריות על הבית והיא התחילה לעבוד בנוסף (!) ללימודים כדי להביא כסף לבית. גם האחים שלה לא היו כל-כך נחמדים אליה וברגע שהיא התחתנה עם אבא היא ניתקה קשר עם כולם והיא חידשה אותו רק לפני כמה שנים, אחרי שאחד מהאחים שלה נפטר ממחלה. אז עכשיו יש לה כל מיני בעיות פסיכולוגיות, אבל היא אדם טוב ואני מעריך את זה וכל הכבוד לה שהיא הצליחה להשאר (פחות או יותר) שפויה אחרי מה שהיא עברה.
אז כמובן שהיא ראתה בבשורה שהבאתי לה באותו יום כעוד אחת מהמפלות הקשות "שאלוהים הביא עליה" (כפי שהיא אמרה). אז ההורים איבדו אמון בשני, וביועצת של בית הספר , שגם היא ידעה עליי, ובכל החברים הנוכחיים שלי. הם אמרו שכל מי שידע על זה לא היה צריך לתת לזה לעבור כל-כך בשקט ולנסות לשנות את זה. הפסקתי ללכת לפסכולוגית לאחר שעשיתי איתה הרבה (19) פגישות יקרות לאחר שההורים איבדו את האמון גם בה. ועכשיו הם קצת נרתעים מכל חברה ש"מקבלת את זה". בכל פעם שאנחנו רואים איזה אקט מיני בסרט אימא שואלה "גם אתה ושני עושים ככה?" כאילו שהיא לא יודעת מה תהיה התשובה. הם חושדים ששני לסבית. אז אבא אומר לה "עזבי אותו, מה את לא מבינה? היא לא בקטע של גברים. היא לא משכת לגברים." כאילו מנסה להגן עליי! :( זה פשוט מרתיח אותי ובאותו רגע אני נכנס לאותם הרגעים שאני רוצה להיות בחדר לבד...

הם מבחינתם היו מעדיפים שהייתי עושה שינוי דרסטי. משנה מקום משנה מזל. מתחיל להתלבש אחרת (לא, אני לא מתלבש צמוד עכשיו), אלב אני לא מתכוון להתחיל להתלבש מה שנקרא "ספורט אלגנט". הם רוצים שאני אדבר אחרת ואהיה יותר מחוספס. הייתי רוצה להשמע אחרת ולפתח חספוס מסויים, כי אני באמת נשמע כמו איזה תבוסתן, אבל אני לא אוהב להשמע לא טבעי, לכן גם את המשאלה הזו לא אוכל להגשים. הם רוצים שאני אשנה את כל החברי שלי לחברים מזרחים. שם, יש יותר סבירות שאין פתיחות לנושא הזה וזה יסגל אותי להרגלים חדשים. כמובן שאני לא צריך להסביר למה זה בלתי אפשרי.
אז אני משתדל לעשות מה שהם רוצים בדברים הקטנים, לדוגמא אני לא אקנה חולצות צמודות או בגדים שנראים הומואיים בעיני ההורים. דבר אחד רציני אני כן מקיים, ההורים ביקשו ממני שלא לדבר עם שני על הנושא הזה של מיניות. הם מעדיפים שאני ארגיש אין לי לגיטימציה בכלל להיות כזה ואז אני אאלץ לפנות לכיוון השני. אני כמובן לא מסכים איתם אבל על מנת שאף אחד מהם לא ימות מצער או מהתקף לב אני דואג שהם ירגישו שאני חוסם בפניי את האפשרות הזו. אני באמת הפסקתי לדבר על זה עם שני מאז שהתחלתי להפגש עם הפסיכולוגית בגלל שאמרו לי שאם אני אתחיל להתייעץ עם יותר מדי אנשים אני עלול להתבלבל. 

סיפרו לי שיש אחוז גבוה של ילדים שנמשכים לבנים אבל אצל רובם מתפתחת גם המשיכה לבנות. הפסיכולוגית אמרה לי לעזוב את זה שאני נמשך לבנים ושזה נורמלי (כלומר - לא התעסק בזה יותר מדי ולא לנסות לדכא את זה) ופשוט לנסות לבדוק את עצמי ביחס למין השני. זה די חכם, הדבר היחיד החכם שהבאתי ממנה.

אני חושב ששני קצת מדוכאת מכל הקטע הזה שאנחנו כבר לא מדברים על הנושא הזה... אבל באמת אני כבר לא רוצה לפתוח את הנושא הזה יותר מדי כי אני גם מאמין שאני סתם מתבלבל משיחות עם ילדה שהיא ממש בגילי אבל היא באמה ממציאות שונה (בית אשכנזי פתוח) ויש לה כ"כ הרבה השפעה עליי...
זהו, הנה שוב מתקרבת לה השעה שתיים ואני צריך ללכת לישון.

נ.ב: בסוף כן אני רושם פה את ההיסטוריה שלי, אני מקווה שזה לא כל כך נורא. אל דאגה, יבוא היום ואני אגיע לשלב שבו אוכל לכתוב רק על מה שקרה לי היום (זה רק אני או שכבר רשמתי את המשפט הזה....).

* לילה טוב! * 
;c)

גלים של חום

אני יכול להיות לפעמים כל-כך מגעיל לאנשים שקרובים עליי. זה קורה כשאין לי חשק לאף אחד. כשכל מה שאני רוצה זה להסתגר בחדר שלי, לדאוג שלא יהיה לי חם מדי ולא יהיה קר מדי, ולשבת מול אחד המסכים, הטלוויזיה או המחשב. אני מכלל ילד מאד מסתגר.

יש לי שני אחים קטנים שאני נורא אוהב. חזרנו לא מזמן מהקניון, רצינו לקנות שם קצת מתנות לאבא, שיום הולדתו ממש מתקרב. כשהגענו לשם היה כבר האוחר והיינו צריכים למהר. הכל בגלל שאני התעוררתי רק בשעות הPM והאחים ל הצליחו להעיר אותי.

אז התסתובבנו שם קרוב לשעתיים. אני כל-כך שונא את המקום הזה. כל-כך הרבה אנשים שמבזבזים את הכסף שלהם בלי לחשוב לרגע אפילו. כל הנשים האלה שרק עשו פסים בשיער ואז הן מרגישות שהן מלכות, זה כל כך דוחה אותי!!
והקניות.... אוף, הקניות, אני כל-כך שונא ללכת לקניון לבד עם אחי הקטן. יש לי אחד מהכרטיסים המקוללים שטוענים שהם חוסכים מקום בארנק כי לא צריך להסתובב עם הכסף אבל בעצם הם גורמים לאדם שלא להרגיש כמה הוא מבזבז. בקיצור לאחי הקטן נכנס ג'וק לראש שהוא רוצה לקנות את הסרט החדש של הארי פוטר. שלא תטעו חלילה, אני אוהב את הארי פוטר, פשוט לא היו לי 100 שקלים מיותרים, אז כמובן שסירבתי. מה גם שהיינו במסע בעקבות המתנה המושלמת לאבא. אבל אחי הוא לא כל-כך וותרן, אפשר לומר - עקשן.... אפילו - עקשן מאד!! וגם החנויות בקניון לא הקלו עליי כאשר בכל אחת מהחנויות ניצב הדוכן הגדול של הסרט ועליו עשרות קלטות ודיוידיים. כן, אז בסוף יצאנו עם מספר מתנות נחמדות לאבא שלי ואפילו עוגה כשרה שאני לא בטוח שהיא עדיין טובה למאכל אחרי המסע שהעברנו אותה. אבל השתגעתי! עכשיו אחותי אוצה שנעשה להם גם אוכל, (כמובן שהוא צריך להיות גם כשר). במילים עדינות - התרגזתי עליה מאוד והעפתי אותה מהחדר. אין כל-כך מה לעשות, השילוב של העייפות והתשישות מוציא בי מן רוע שאני לא שולט בו ואני תוקף כל דבר שנכנס לי לחדר עד שהוא יוצא...
והקטע הוא שאח"כ אני בוכה שאין לי מספיק חברים, וזה נכון. חוץ משני, יש לי עוד חברים מבי"ס מכל מיני סוגים. העובדה שאני לא יוצא למקומות בילוי ולא מכיר ילדים מהשכונה מגבילה את מבחר החברים שלי לחברים רק מבי"ס, שזה די עצוב. אני צריך להרגיש נוח עם בן-אדם כדי שאני ארגיש אני יכול להתקשר אליו, להזמין אותו אולי. אני בכלל לא יודע עם איזה אנשים אני מתחבר, אבל זה לא קורה לי הרבה. אני לא מהטיפוסים שיכולים להתקרב לאנשים אחרים מהר וגם שמרגישים מהר בנוח בסביבה זרה. אני ממש לא מתבלט כשאני נמצא עם יותר מאדם אחד. אני ילד מאוד מאוד שקט....
{והנה אני שוב מתבכיין פה על האופי הנאחס שלי :c( }

אני ממש רוצה להפסיק להיות כל-כך בררן עם חברים ולהפסיק להתמקד באדם אחד, אם פעם זה היה אילן היום זו שני. כבר למדתי את הלקח שלי מאילן, אסור להיות קשור לחבר אחד בלבד, צריך שיהיה מבחר, שאם שני תהיה עסוקה אז יהיו לי עוד אופציות. אפילו לשני יש עוד כמה חברים.

טוב, שפכתי עוד אחד מהצרות של החיים שלי, והפרק הזה בכלל התחיל ביציאה לקניון. אני מת לעשות אמבטיה, אולי אז אני ארגע...
המשך יום נעים!

אילן, הו אילן...

הבוקר הזה התחיל כשאבא ניסה להעיר אותי בערך ב-8, כמובן שלא התעוררתי. זה קצת מוגזם לצפות שאני אצעורר אחרי שישבתי כל הלילה וכתבתי את הפרק הראשון של היומן. הוא חשב שאני אוכל לקום ולעזור בבית, אני רק רציתי לישון. אני מניח שהייתי קצת אנוכי בקטע הזה, אבל זה בסה"כ היום השני שלי בחופש שאני יכול לישון עד מתי שאני רוצה. שיעורי התגבור בבי"ס הגיעו עד ליום שני האחרון. 

כשקמתי בבית היו כבר ניחוחות של האוכל הטעים שאימא שלי מכינה. היא תמיד תכין אוכל שיספיק לכולם ולעוד 5 אנשים. אני ילד כל-כך עצלן, בקושי סידרתי את החדר שלי בעוד שכל החדרים בבית כבר היו מדוגמים. אני אוהב את החדר שלי כשהוא מסודר, אני פשוט שונא לסדר וזה אף פעם לא נמצא בראש מעיניי. 

אני עדיין חושב על ילד שפעם הייתי קרוב אליו, שמו ביומן יהיה אילן. הקשר שלי איתו היה הדבר שממנו הסקתי שאני אולי הומו. בכיתה ז' התקרבתי לילד שהיה איתי באותה כיתה מכיתה ג'. ילד יפה-תואר כזה, שקשה שלא לשים לב אליו כשהוא נמצא. הייתי ילד עזוב בכיתה ז', כל החברים הטובים שלי עברו לבתי-ספר אחרים. הוא נשאר והתקרבנו והתקרבנו, עד שנהיינו חברים הכי טובים. יש כאלה שהיו אומרים שהיינו משעמים, כל היום ישבנו מול המחשב ושיחקנו. אבל זה מה שעשינו ואהבתי את זה, זה גם מה שאני עושה רב היום בתקופה הזו. אני לא יוצא למועדונים, אפילו לא "יורד לעיר". בקיצור, עם הזמן גיליתי משיכה אליו, הגוף שלו גרם לי לצמרמרת (נשמע קצת כחול....) ופתאום כל המגרעות שלו נעלמו. ומעצם היותנו ביחד לפחות ארבעה ימים בשבוע, התחלתי להתאהב בו, ולהתמסר לו. שכחתי את כל החברים האחרים שלי והתמקדתי רק בו. יום אחד שבו לא היינו מדברים היה גורם לי לדיכאון רציני ביום שאחרי. לא יכולתי שלא ללכת לקיוסק מבלי לקנות לו איזה קולה. מהצד, חברים התחילו להזהיר אותי שאילן מנצל אותי, אבל אני לא האמנתי לאף אחד. ההורים שלי ובמיוחד אבא שלי, הזהירו אותי שהקשר בינינו לא הדדי ושאני מעניק לו יותר מדי בעוד שהוא לא שם עליי, כמובן שאיתם התווכחתי ללא הרף בתקופה הזו. וכל עוד היה לי אותו הייתי מאושר. אני באמת חייתי באשליה עם עצמי שאני ואילן חברים, ממש חברים -זוג, ואף אחד לא יודע, היה לי כיף לחשוב ככה. הרגשתי מאויים על ידי כל חבר שניסה להתקרב אליו טיפה יותר. כמובן שהוא טיפח את הקשרים האחרים שיש לו חוץ ממני. בכיתה ח' הוא התחיל לצאת עם בנות. זה לא הפריע למציאות שיצרתי לעצמי. הוא נהיה אובססיבי בלהשיג בנות שהוא רוצה, הוא יכל להתקרב לחברה של הילדה, ואפילו לכל החברה שסובבת אותה רק כדי להשיג אותה. כשהיינו בכיתה ט' הייתה לו חברה תקופה ארוכה, חברה מבי"ס אחר. הוא ממש אהב אותה, ממש. ובמשך אותה תקופה הוא יצר לו המון חברים חדשים בבית-ספר שלה. הוא נפרד ממנה בסוף ט', הוא היה ממש שבור, פתאום ראיתי אותו בוכה, כל-כך רציתי לחבק אותו וללטף אותו, אבל אילן העדיף לשכב לבדו במיטה. עם החברים שלה הוא נשאר בקשר. ההמשך היה כל-כך צפוי לכולם, לכולם חוץ ממני... הוא נרשם לבית-ספר שלה, התקבל ובכיתה י', אילן כבר לא היה בבית ספר, אני לא יודע אם זה בשביל להתקרב אליה שוב או סתם בגלל שהוא אהב את הבי"ס הזה.

אני חושב שהתהליך המהיר התחיל בסוף ט' והסתיים בחופש הגדול בין ט' ל-י'. אילן התחיל להסתובב הרבה עם החברים החדשים שלו. עד מהרה בכל פעם שהתקשרתי אליו, הוא היה עם עוד איזה חבר. מיד שנאתי אותו. בחופש הגדול הייתה לי תקופה של שבועיים שבה עבדתי כמו חמור. אני חושב שזה היה אחרי השבועיים האלה שאילן היה כבר מנותק לגמרי ממני.ואם פעם אני הייתי "החבר הכי טוב שלו", עכשיו זה היה הטיפוס החדש. וכן, המונח הזה "החבר הכי טוב", משנה בשבילי. בשבילי כשהוא אמר "החבר הכי טוב שלי" זה כמו שהוא אמר "השותף שלי לחיים", או במקרה של המציאות שפתחתי לעצמי - "הבן-זוג שלי".
עברתי תקופת משבר ארוכה (ארוכה מדי) שרק בסוף כיתה ' החלה לדאוך. אני כל-כך אהבתי...אני עדיין...אותו.
עכשיו אנחנו מדברים פעם בכמה שבועות, שואלים זה לשלום זה ועונים תשובות שטחיות, לעתים רחוקות גם יוצא לנו לראות אחד את השני. אני עדיין נמשך אליו... אני חושב שהוא יכול שוב להשלות אותי ואני שוב יהיה רק שלו.

בסוף ט' - תחילת י' בערך, התחלתי להתקרב לחברת ילדות שלי, שני. היא עזרה בכאב שלי על אילן. היא תמיד שנאה אותו ואמרה שהוא אידיוט מתלהב. שני היא היום החברה הכי טובה שלי...לא, לא התכוונתי למה שהתכוונתי כשאמרתי שאלין הוא החבר הכי טוב שלי. אנחנו מספרים אחד לשני כמעט הכל. היא ידעה שאני הומו ועכשיו היא יודעת שאני בחזקת מתלבט. היא ידעה עוד לפני ההורים שלי. היא קיבלה את זה כל-כך יפה, זה אפילו לא הזיז לה. טוב, יכולתי לצפות זאת ממנה מסיבה שאני לא אזכיר אותה בפרק הזה.

טוב, זה הסיפור שלי, על איך הגעתי למסקנה שאני כזה.
בכלל התכוונתי לכתוב פרק על היום שעבר עליי, אבל כשכתבתי שאני עדיין חושב על אילן, פתאום רציתי לפתח על זה ואז גם שיניתי את השם שלי הפרק.

ליל הסדר היה ממש כיף, היינו כל המשפחה, גם האחים הגדולים שלי והנשים שלהן. כל המשפחה הזאת, שאני כל-כך כל-כך אוהב לא תוכל לקבל אותי אם אני אגיע למסקנה מוחלטת שאני הומו. אני כל-כך חושש מהיום הזה... אני רוצה שהוא לא יגיע. אני עוד אספר על הדרכים שלי לדחות אותו או לנסות לבטל אותו, אבל... כמו הפרק הקודם, השעה מאוחרת ואני מת ללכת לישון...

שיהיה לילה טוב! :)

נ.ב: אני מצטער על הרבה שגיאות בהקלדה, זאת השעה... :-s

התפרקות / התרפקות

שלום לך יומני היקר!

קצת פלצני להתחיל ככה יומן, אני יודע, אבל הרגשתי שהדבר מתבקש ושאי אפשר להתחיל סתם ככה לכתוב. בכוונה אני כותב ליומן ולא "לכם", גולשי האתר. היומן הזה הוא הדרך שלי לפרוק את כל מה שיושב עליי, כאילו רק לספר למישהו סוד. אני לא מצפה לתגובות, אני אפילו קצת מפחד שהתגובות יבלבלו אותי, אני רק רוצה קצת לכתוב.

טוב אז אחרי שהסברת בתמצות למה אני כותב, מן הראוי שאציג את עצמי. אני ילד בן 16, מירושלים. לגבי הזהות המינית שלי... טוב, לפני כמה חודשים הייתי אומר שאני נמנה עם החד-מיניים, אבל בתקופה הנוכחית כל העסק הזה מוטל בספק.
יש לי כל-כך הרבה מה לכתוב על מה שקרה לי בכל השנתיים האחרונות, אבל אני מפחד להפוך את היומן לאוטוביוגרפיה. אני מעדיף לכתוב על מה שקורה לי עכשיו עם אזכורים לעבר.

בדיוק סיימתי את הריב האלף עם אבא שלי. אני חי בבית מזרחי עם שני ההורים ושני אחים קטנים. האחים הקטנים יוצרים בבית שלי מדיניות כזאת שלא מתאימה לי, צריך ללכת לישון מוקדם, "הגדול תמיד אשם", צריך להוות דוגמא אישית וכו'. הפעם רבנו על זה שאני צריך ללכת לישון. אבא, בסה"כ 12 בלילה, אמרתי כמו ילד קטן. "אני מבקש ממך, תלך לישון עכשיו!, אתה והאחים הקטנים שלך תביאו לזה שבסוף אני אתאבד!, יש לי לחץ בדם, אני מרגיש את זה, תסתכל איך העיניים שלי נראות!, לך לישון!". ככה הוא אוהב לאיים כל הזמן שהוא יתאבד והכל יהיה על מצפוננו. יש לי אבא, איך לנסח זאת... חמום מוח... לא!, זה רק בנושאים שלי נראים שוליים כמו "לסדר את החדר ועכשיו!", "ללכת לישון ועכשיו". הוא אבא טוב, אני אוהב אותו, הוא דואג לי עד השמיים, עד שלפעמים זה חונק אותי. הוא יוצא במיוחד כל בוקר מוקדם רק כדי להביא אותו לבית-ספר בשעות המטורפות שהבי"ס שלי מתחיל. אז, גם אם אני שוכח משהו, הוא יקפוץ שוב לבי"ס כדי להביא לי אותו. וזה לא שהוא לא עובד... כשסיפרתי לו ולאימא שאני נמשך לגברים, הוא דווקא ניסה להיות קול. אבל תפסתי אותו הרבה פעמים בוכה בסתר או אפילו בפנים שלי. רק שאימא לא תראה שהוא נשבר, כי אימא ממש נשברה מולי כשסיפרתי, אבל אני לא אכנס לזה עכשיו... פשוט רציתי לומר שאבא אמר שזה בכלל לא מפחיד אותו, הוא לא קיבל את זה חלילה, הוא פשוט אמר שזה לא אומר כלום ושאני לא יודע על מה אני מדבר, ושאני אצא מזה (ושאין אפשרות אחרת....).

אני רב איתו כל כך הרבה. אני לא יודע איך להפסיק את זה. היום, אפילו שבתקופה הזו עומדת להיות לו יומולדת. לא יכולתי להמנע מלריב איתו. בזמן שניסיתי להשקיט את אחי הקטן והשובב הוא פשוט יצא והתפרץ עליי.
הוא אומר לי דברים כל-כך מגעילים כשהוא כועס עליי, אני יודע שהוא לא מתכוון אבל זה פוגע בי. "אתה מאוס עליי", "אתה הגורם לכל הצרות בבית". הוא תמיד משתמש בשם "החמור הגדול" כשהוא כועס עליי... אני שונא את השם הזה! אולי בגלל זה עשיתי את היומן "היומן של החמור גדול", כי לפעמים אני שונא את עצמי...

אני מרגיש שבכל זאת צריך לכתוב פרק אחד שיספר קצת רקע, וביוחד על החיים לפני היציאה מול ההורים לחיים השונים לחלוטין שנבנו לאחריה.
אני פשוט עייף מאד, עכשיו אני באמת אלך לי לישון. לילה טוב וחג שמח! :)