זהירות! ילד נגרר.

מאז ומתמיד היה בי את החשש שמא אני נגרר, שמא כל פעולה שאני מבצע היא רק בעקבות פעולה של מישהו אחר. שכל החלטה שאני מחליט, שכל מחשבה שעוברת לי בראש, היא רק בגלל מחשבה של מישהו אחר. אני חושב שזה קורה בגלל תקופת היסודי שלי. הכרתי אז שתי ילדות, מטופשות בבסיסן, שאחת הייתה דומיננטית והשניה הייתה נגררת מובהקת. המטופשת השניה הייתה חברה די טובה שלי (עד שהבנתי שהיא מטופשת), והמטופשת השניה.... עליה תמיד גיחכתי... מן גיחוך כזה שנבע מכך שכל דבר שהמטופשת השניה אמרה היה כחיקוי עלוב של המטופשת הראשונה.

היום שתי המטופשות גדלו להן. הראשונה נשארה מטופשת מתונה. השנייה הפסיקה להיגרר אחרי המטופשת הראשונה אבל אפשר לשמוע בטון הדיבור שלה שהיא לא באמת מאמינה בכל מה שהיא... והופס! נסחפתי קצת עם הסיפור הזה. בכל אופן, זאת הסיבה לחשש הזה.

יש הבדל דק מאד בין דמיון שנוצר בין חברים, כי הם אחד עם השני הרבה זמן, לבין דמיון שנוצר בין חברים, כי אחד מהם נגרר אחרי השני. לי ולשני יש הרבה קווי-דמיון, בהרבה תחומים. אני חושב שיש לנו אפילו את אותו קו-מחשבתי. ויש גם הבדלים, כמובן: שני יותר חזקה ויותר דומיננטית בחברה בעוד שאני נוטה לשתוק, שני היא יותר טיפוס שמגיב למה שקורה סביבו. ...בעוד שאני נוטה לשתוק.

לדעתי, הדרך של שני היא הדרך הנכונה, שלסוף היא משתלמת גם בשבילה וגם בשביל האנשים סביבה. הרי עדיף להיות פעיל ומעניין מאשר שתקן, משעמם ומשועמם. עדיף שיהיה לך מה להגיד לגבי דברים, מאשר להישאר פסיבי. וכאן מגיע המשפט המתבקש, הפתרון האולטימטיבי: "זה תלוי רק בך!". כן, גם היועצת וגם שני יודעות שיש לי את הבעיה הזאת. אין פתרון קסם. זה תלוי רק בי. פשוט נהדר... זה לא משפר לי את ההרגשה וזה די חבל שזה תלוי בי!!

לא פעם קרה לי שהבנתי שאנשים המסתכלים עליי ועל שני מהצד חושבים שאני נגרר אחריה. נורא מזה – שהיא גוררת אותי, מושכת אותי באוזן. פוקדת עליי מה לומר ומה לא. שולטת עליי. כמובן שזה לא נכון. היא לא גוררת אותי והיא לא מכריחה אותי לעשות שום דבר. השאלה היא... האם אני זה שנגרר? מה יש בי שגורם לאנשים לחשבו שאני נגרר? גם כשהייתי עם אילן שמעתי את אותן אמירות. ההורים שלי אף-פעם לא האמינו לי שיש לי חלק פעיל בקשר עם אדם.

בשיחה עם היועצת היא אמרה לי שזה בגלל החזות שלי. אני משדר חוסר-ביטחון. בחטיבה הייתה הולך שפוף, כמעט כמו גיבן. כולם היו נמוכים ממני ובכלל לא רציתי להתבלט. היום כמעט כולם בגובה שלי, ואפילו יותר מזה. והייתה תקופה ארוכה שהשתקמתי מהשפיפות. ובכל זאת, כנראה שנשאר בי משהו שפוף ומתרפס. משהו, שליד העמידה היציבה והבטוחה של שני, גורם לאנשים לחשוב שהיא הדומיננטית בקשר. ומי בכלל אמר שיש בכל קשר צד דומיננטי?!

כל זה טוב ויפה. כי לא איכפת לי מכל מה שהאנשים שלא מכירים אותי ואת שני אומרים! כל עוד אני בטוח שהם לא צודקים... בזמן האחרון, עלה בי החשד שמא אני באמת אחד כזה – נגרר. גרסה שונה של המטופשת ההיא. שזה מה שאנשים רואים בי, כי אני שקוף. 

לאחרונה שני נקטה עמדה, שנוגעת להרבה מאד אנשים. היא החליטה שהיא מעונינת לצאת ממסגרת מסוימת שהיא ואני נמצאים בה. זאת מסגרת שאני תמיד ראיתי בה כמשהו שאני ושני יכולים ליהנות בה ביחד ולפרוש ממנה כשלא מתאים לנו. אני יודע את הסיבות שלה, הן סיבות אישיות שנוגעות רק ליחסים בינה לבין האנשים במסגרת. אבל המצב הוא יותר גרוע – אני מבין את הסיבות שלה עד כדי כך שעלה בי חשק עז לעשות כמוה ולצאת מהמסגרת הזאת. זהו! זה כבר לא בילוי שלי ושל שני ואני לא רוצה לעשות את זה לבד. עכשיו אני בצרה. איך זה יראה אם פתאום אני אעשה בדיוק את אותו הצעד שהיא עשתה? כמה חדל-אישים אני יכול להיות?

אני פוחד. מאד לעשות את הצעד הזה. אני מפחד שאני אוכיח לאנשים שאני העתק זול שלה. אני מפחד שאני אוכיח לעצמי שאני לא שווה כלום, שאין לי דעה משל עצמי. אפשר להבין את זה, אני הרגשתי חלק מהמסגרת הזאת כל עוד שני הייתה חלק ממנה.ועכשיו, אני רוצה לצאת. לא רוצה להישאר שם לבדי! אין שם אף-אחד שאני מעריך יותר מדי! אפילו לא אדם אחד שאני נהנה להיות איתו. אבל אני לא יכול לומר את הסיבה הזאת. אם אני אפרוש, אני פשוט לא אוכל לתת סיבה. מה אנשים יחשבו עליי? מה הם יחשבו על שני?

כמו ילד בכיתה ב' שמונח תחת לחץ חברתי! חשבתי שאני כבר מאחורי זה. אני פשוט צריך לחפש הוכחות שאני לא שום נגרר. שיש פעולות שאני עושה מהחלטות שלי. שאני לפעמים יוזם בעצמי. אני צריך לשדר יותר כוח, יותר עוצמה. שאף-אחד לא יצליח לערער לי את הביטחון. שידעו שאני סגור על עצמי ושההתנהגות שלי לא מוכתבת על-ידי ההתנהגות של שני. אני חייב לבדוק את הצעדים שלי, לבדוק אם אני לא סתם נבהל... חייב!

דחוּף! עכשיו! מיד!

אני עובר תקופה מעצבנת!! תקופה שאין בה זמן לנשום לרגע. אני רוצה לשבת ולשחק במחשב, לדבר עם חברים או לצפות בטלוויזיה אבל אי-אפשר וזה כל-כך מכעיס אותי שכואב לי כבר הראש. לעזאזל!! למה הייתי חייב להיות כל-כך פעיל בטקס רבין??! למה לוקח לי כל-כך הרבה זמן להירדם בלילות אם במשך הימים אני סחוט מעייפות?? לא נשאר לי שום זמן לעצמי כשאני מנסה לעשות את שיעורי הבית שלי! ומעצבן אותי שאני גם לא מספיק לעשות את כולן, ואז זה מעצבן אותי שאני בכלל מנסה לעשות משהו כי אני מרגיש שאני סתם מבזבז את הזמן שלי. 

החלטיות!! אני חייב החלטיות!! אני מכיר הרבה ילדים שהצליחו להתמודד עם בית-ספר גם כשהם רב הזמן לא היו שם. למה אני מהסס בכל פעם שאני חושב על להבריז? פה ושם אני מקבל הבטחות מחברים שהנוכחות שלי בשיעורים בכלל לא משפיעה על הציון... לא הייתי רוצה לבדוק את הטענה הזאת על ציוני-המגן שלי.

בשבוע שעבר חברה טובה שלי מבית-ספר אמרה לי שהיא אוהבת אותי לבד ואוהבת את שני לבד אבל כשהיא עם שנינו, היא מרגישה מיותרת. אמרתי לה שאני לא רוצה לפגוע בה... היא ילדה חמודה. היא שאלה אותי אם היא באמת מיותרת במצבים האלה. אמרתי לה האמת: כשאני ושני ביחד – אנחנו בדרך-כלל לא זקוקים לאף אחד אחר. אבל זה לא אומר שאנחנו שנינו לא רוצים להיות עם עוד מישהו לפעמים. וזה לא אומר שכל אחד מאתנו לא אוהב אותה ולא אוהב להיות איתה. היא אמרה שהיא מרגישה שאין לה ברירה אלא לקבל את זה. אמרתי לה שאני מצטער ושוב הדגשתי לה כמה אני ושני אוהבים אותה.

עזבתי את זה, תוך שעה כבר התעסקתי במשהו אחר, עם הרהורים קלים על השיחה הזאת. גם אני מכיר את ההרגשה הזאת – מיותר, לא שייך. גם אני מכיר שני חברים טובים מאד שקורה לפעמים שאני מרגיש שהם רק אחד עם השני, לא איתי ולא עם שני. זה מן בסיס משותף שיש להם ביחד וקשה להבין על מה הם מדברים... אפשר להבין למה זה קורה, אבל זה אף פעם לא נעים. אז ככה, היא תצטרך לקבל את זה שלי ולשני יש את הבסיס הזה ולפעמים אנחנו גורמים לאנשים שלידנו להרגיש מיותרים, אבל זה לא אומר שזה יהיה לה נעים להרגיש ככה. אין ברירה... ואי-אפשר להאשים לא אותי ואת שני ולא את שני החברים שלנו. וחוץ מזה – זה לא מוחלט! אפשר עדיין להיות איתי ועם שני. הנה – רב הזמן אני ושני מסתדרים עם השניים האלה שאנחנו מכירים ואפילו נהנים איתם ממש.

המשימות לבית הספר רק הולכות ומתרבות וכל אחת מהן נראית ארוכה כל-כך ומסובכת שלמי יש כוח לעשות אותה! הנה היום נתקעתי עם ארבע דברים שאני צריך לעשות עכשיו ומיד, לא מחר!! לא לא! מחר כבר אני אצטרך להגיש את זה! אי-אפשר לדחות דברים! זה הורג אותי! כבר שקלתי שלא להגיש עבודה אחת ופשוט לקבל עליה אפס, שני אמרה שלא כדאי לי. אבל לפי הקצב שבו מתגלגלים העניינים, אני חושב שזה מה שיהיה... ואני רק יכול לקוות שזה לא ישפיע לי משמעותית על הציון. זה די הגיוני שזה לא ישפיע (נכון?).

ואם לא די בכך, אבא שלי- גררררר..... טיפש טיפש טיפש!! "למה אתה לא מסדר את החדר?" למה אתה לא מצליח להתעורר בבוקר?" "למה אתה מכין את המערכת בבוקר?" והדבר החדש הזה – תורנות. כן כן, לאבא יש שיטה חדשה לסדר בבית, שיטה די טובה. בכל יום אחד האחים יהיה אחראי על הכנסת הכלים המלוכלכים למדיח, על סדר במטבח, בפינת-האוכל ובסלון ואם צריך אז גם לשאוב את השטיח. הכל טוב ויפה? אבל רק לאחים הקטנים שלי!! בגילאים שלהם, הם מסיימים את כל שיעורי הבית תוך חצי שעה ויוצאים לרכב על אופניים בשכונה. למה אני צריך להשתתף בכל הדברים האלה?? אז הנה! יש לי יום פנוי. אני חוזר מבית-הספר ואין לי שום יציאה נוספת מהבית. "אז היום אתה עושה תורנות" הוא אמר לי בבוקר באוטו, "בסדר" פלטתי מבלי בכלל לדעת מה מצפה לי היום. לא ניקיתי, לא סידרתי ואימא הגיעה הביתה לתוך בלגאן. עכשיו הם יצאו לסופר ואבא אמר לי שהוא מצפה ממני לנקות ולסדר עד שהם יחזרו.... אולי הוא לא אמר לי ככה בדיוק. הוא אמר: "כשנחזור אימא תעשה את מה שאתה היית אמור לעשות בתורנות שלך". במילים אחרות – "אתה לא תיתן לאימא שלך המסכנה לעשות את העבודה במקומך, נכון? עשה את העבודה מיד ואם לא – אני אכעס כל-כך ואני אבוא לך לחדר ואעשה לך נאום כאילו אני כזה אדם חכם!!!" או בניסוח מקוצר "סדר נקה ודָגֶם – מיד!!".

החדר שלי מבולגן כבר שבוע שלם. בכל פעם שאבי הטיפש נכנס לחדר הוא חייב לדרוש ממני לסדר. אז אני אומר לו שאין לי זמן ושאני אסדר כשיהיה לי. אז הוא אומר שאם אין לי זמן אז אני צריך להפסיק לדבר עם החברים בטלפון. "הזָנַנוֹת שלך", הוא קורא לחברים שלי כשהוא אומר לי להפסיק לדבר איתם בטלפון. רק במשפט הספציפי הזה הם זוכים לכינוי כל-כך שופע-חוכמה. ובכל פעם הוא אומר את זה כאילו הוא שוכח שכבר צעקתי עליו בפעם הקודמת שהוא אמר לי את זה. שהוכחתי לו שלא דיברתי עם חברים כבר ימים שלמים. בחיי שיש אנשים מאד קרובים אליי שאני מתגעגע אליהם!! הוא פשוט טיפש ודפוק!! ואני אמשיך לקרוא לו ככה בכל פעם שהוא עושה לי קטעים מסריחים כאלה!

ומה שהכי מטריד זה שאני עדיין לא רואה את הסוף של התקופה. חבר טוב שלי הגדיר לי פעם שני סוגים של דיכאונות: דיכאון זמני, שאתה יודע ממה הוא נובע ואתה יודע מתי הוא יסתיים ודיכאון כזה שאתה אולי יודע ממה הוא נובע אבל אתה לא יודע איך לפתור את מה שגורם לדיכאון ובגלל זה אתה גם לא יודע מתי הוא יסתיים. הדיכאון הראשון הוא מעצבן מאד לפעמים אבל הנחמה בו היא שהוא לא הדיכאון השני. זה באמת נורא ואיום להיות בדיכאון מתמשך. אני מסכים איתו. אפשר להתנחם בזה שהדיכאון הזה הוא בוודאי דיכאון זמני ושהוא יעבור ברגע שאני אקבל קצת שינה וזמן פנוי.... אני כבר כל-כך רוצה לקבל את הדברים האלה!! ו... אופס!

...שני התקשרה עכשיו. וסיפרתי לה על הכל. היא תמיד ידעה להרגיע אותי. היא שכנעה אותי שאני עושה סיפור גדול מאד מהכל. שאני סתם עייף ושזה מה שגורם לדיכאון הזה. שאם אני במצב כזה אז היא חוזרת בה והיא מציעה לי קודם כל לישון, גם אם זה יבוא על חשבון עבודות מסוימות. היא צודקת. אני אעשה רק את אחת העבודות. זה לא צריך לקחת לא יותר מדי זמן. אני אעשה אותה מבלי לחשוב על כל הדברים האחרים שיש לי לעשות, כי זה סתם מעכב ומלחיץ אותי... כל הכבוד לה... איך היא הרגיעה אותי. ממש! תרופה פלא!

אני מניח שאני אתחיל לעבוד עכשיו...

אני החלטי?? (כנראה שלא!)

כן... זה יכול להראות כמו פרק מטומטם! (ואני מציע לאלה שרוצים להמשיך להעריך אותי לדלג על הפרק). אני מדבר פה על בגדים, נושא שהוא מאד שולי בחיים. ...לפחות בשלי! הרי החברים שלי – הם לא מתרשמים מבגדים יפים ואני לא מחפש למשוך תשומת-לב עם הבגדים שלי. אבל אני כן רוצה ללבוש בגדים שמוצאים חן בעיניי, אני רוצה שיהיה לי מבחר. למרות שאני בגלל לא שם לב לתדירות שבה חברים שלי לובשים בגד מסוים, אני שונא ללבוש את אותו בגד בפגישה שניה עם אותו אדם, אפילו אם הבגד הספיק לעבור כביסה.

בסוף השבוע האחרון הגעתי למסקנה שיש לי מעט מאד בגדים ללבוש. אפילו שאני עדיין משתמש בבגדים שקניתי בכיתה ז' כמות הבגדים שלי משתנה מעת לעת תלוי בטעם שיש לי באותו רגע. כשהייתי בכיתה ח' היו לי הרבה חולצות ספורט קצרות ששאלתי מאבא שלי. בכיתה ט' הגעתי למסקנה שהחולצות האלה הן כמו וילון עליי (ארוכות מדיי) ושאני ואבא פשוט לא באותה מידה. לכן, וגם בעקבות האופנה החדשה שכבר השתלטה על הארון של אילן, הלכתי עם אבא לקניון וקניתי לי שתי חולצות קצרות יחסית, שחושפות את כל החלק של הריצ'רצ' במכנסיים, במהלך כיתה י' פשוט הפסקתי ללבוש אותן. בכיתה ח' קניתי מכנסיים לבנים עם פסי-צד כחולים-כתומים, בכיתה ט' הפסקתי ללבוש אותם, הכתום הפך לצבע של ערסים. בכיתה ט' קניתי ג'ינס חדש בגזרה צרה, שהפסקתי להשתמש בו ברגע שהוא נעשה קטן עליי והריצ'רצ' שלו התקלקל. שזה די מוזר כי עד היום אני לובש ג'ינס שקניתי בכיתה ז' והוא נסגר עליי כמעט בלי בעיות.

היום יש לי ארון מלא בגדים שאני משתמש אולי ברבע ממנו, אולי פחות... החלטתי נחרצות שחסרים לי בגדים ושאני צריך ללכת לקנות. פעם ההורים שלי סרבו לקנות לי בגדים חדשים בגלל שהייתי קונה בתדירות די גבוהה. היום ההורים שמחים ואפילו מעודדים אותי ללכת לחנויות בגדים ולקנות משהו. לפני שבועיים בערך הייתי עם שני בקניון, חשבנו לערוך שם מסע קניות... אבל זה לא כל-כך הלך! גם הדברים הנורמלים שחילצנו היו צמודים/מקושקשים/פשוטים מדי. ומהר מאד נכנסה בי הרגשת הייאוש הזה של אני לעולם לא אמצא בגד טוב.

קשה לתאר מה בדיוק עובר לי בראש בשעה שאני מודד בגדים. זה משהו כמו "האם הייתי רואה את הבגד הזה על..." או "על מי הייתי רואה את הבגד הזה?", או "מה אני ושני היינו אומרים על הבגד הזה אם הוא היה על אדם אחר?". ואז מגיעות מחשבות ה"זה יפה מקדימה/מהצד/מאחורה?". אם הבגד עובר את המבחן הזה הוא עובר לשלב הבא: אני יוצא מתא ההלבשה ומתחקר את המלווה שלי באם הבגד יפה או לא יפה והאם הוא שווה את המחיר שלו. לבסוף הבגד מגיע לשלב של " האם אני אלבש אותו?". את השלב הזה כמעט אף בגד לא עובר.

לכן גם המוכרים שמקבלים את הרושם שהם פיצחו איזשהו אתגר והם מצאו את הבגד המושלם לאדם מהוסס, שולחים בי מבטי נאצה ברגע שאני מושיט להם את הבגד בחזרה, מבקש סליחה ותודה ויוצא מהחנות. פעם אחת הייתי עם שני באיזשהו בוטיק והמוכר שם התעקש למצוא לי מכנסיים. אני הסכמתי באי-נעימות למדוד כל מכנסיים שהוא נתן לי, והוא טיפל בי קרוב לחצי שעה, עד שלבסוף נאלצנו לבשר לו שאני לא קונה שום דבר...... סתם לעזאזל!! שיקרנו לו! אמרנו לו שהבגד האחרון ממש מוצא חן בעינינו אבל אנחנו קבענו עם חברים בבית הקפה שליד ושנחזור מאוחר יותר. זה בהחלט היה משעשע.

היום נסעתי עם המשפחה לצפון, ובדרך עצרנו במרכזי קניות ענקיים של בגדים... עברתי עם כל המשפחה שלי, חנות חנות, ובכל חנות מוכר או מוכרת חיוך רחב פורשים לפני ג'ינסים עם שפשופים מזעזעים או עם כתמי בוץ... "יש לכם משהו יותר חלק?" אני שואל. "בטח!", הם אומרים ושולפים ג'ינס עם פחות שפשופים או ג'ינס מתרחב. לא לא!! זה לא הטעם שלי! אבל מה בעצם כן הטעם שלי??

אני אוהב מכנסיים... וחולצה כזאת... עליו... מה אני אוהב לכל הרוחות?! ניסיתי למדוד גם סוגים שונים של מכנסי בד שלא יכולים להיות בהם קשקושים למינהם.... כלום! לא דיברו אליי בכלל. חולצות טריקו פשוטות נפסלו עקב התנוססות השם של המותג בחזית החולצה. על חולצות ארוכות בכלל לא היה אפשר לדבר. אין!!! משהו נדפק אצלי! איבדתי כל כיוון ואני לא יודע מה אני מחפש.זה כבר יצר אצלי תחושה של תסכול. אמרתי לאבא, שנשלח איתי לאחת החנויות בזמן שאימא משוטטת לה בחנות לבגדי נשים, שפשוט נספר לאימא שנכנסנו לחנות ולא מצאנו כלום ונחסוך מעצמנו ומהמוכרת האומללה את הטרחה.

אני יודע מה קורה לי , זאת אותה הבעיה! אני פשוט מאד מפחד ממה שיהיה לאנשים אחרים לומר על הבגדים שאני אקנה. אמנם חברים שלי לא בוחנים אותי לפי הבגדים שלי אבל אני בטוח שאם אני הייתי קונה אחד מהג'ינסים האלה עם השפשופים הם לא היו מפספסים את זה. וזה לא שאהבתי אפילו אחד מהג'ינסים האלה. עכשיו שאני יודע מה הבעיה שלי אני מפחד להשתחרר יותר מדי, כמו בכיתה ח'. לקנות בגדים ללבישה חד-פעמית ואח"כ למאסר עולם בחלק האפל של הארון שלי. 
ועוד משהו מעצבן זה המידות. כשסוף-סוף מצאתי משהו שמצא חן בעיניי היה אותו או במידה גדולה משלי או במידה קטנה משלי. כמובן שאני מעדיף לרדת למידות שקטנות משלי...!

(מעבר חד לנושא אחר) בדיוק סיימתי לצפות ב"השלום ושברו" חלק ב'. סרט חזק למדי. מעצבן אותי שזה בכלל לא עזר לי לנקוט עמדה. אף פעם לא גיליתי עניין מיוחד לחדשות ולכן אני לא בקיא בכל ההתרחשויות. אני לא יודע אם אני יותר ימני או יותר שמאלני. אני לא יודע איזה מפלגה מייצגת את הדעות שלי. אני עדיין לא בטוח מה הדעות שלי. עוד עניין שהוא די שולי בחיים הפרטיים אבל מעצבן אותי שאני לא מספיק החלטי בו.

(ובחזרה!!) אני יודע מה הפתרון הכי טוב. אני צריך לערוך ביקורים קצרים בחנויות בגדים מדי פעם ואם יש משהו שמוצא חן בעיניי אז מיד לחטוף אותו. ככה קרה לי עם הבגדים הכי טובים שיש לי בארון. אם אני אכנס לחנות כדי למצוא לעצמי בגד אני בחיים לא אמצא משהו אבל אם אני אכנס לחנות כדי לערוך "סקירת מצב", יכול להיות שמדי פעם ינצנצו להם בגדים יפים בין כל הגועל שיש שם.

יציב ושברירי

עד כמה שקשה להכניס את זה לראש. החופש מסתיים לו וביום ראשון הבא (אלא אם יקרה נס כלשהו) אני אצטרך להתחיל להתרגל מחדש לקלף את עצמי מהמיטה בכל בוקר וללכת לבית-ספר. קשה לומר שהיה לי חופש כמו החופש הזה. אני לא זוכר חופש שהתרגלתי אליו כמו לזה. להיפגש עם שני כמעט בכל יום למטרות כיף והנאה בלבד, בלי המרוץ הזה שאנחנו נמצאים בו בזמן בית-ספר. להיפגש עם עוד חברים חדשים שהפגישות איתם היו כל כך מיוחדות והן יכולות להמשך עד הבוקר, דבר שאני לא אוכל לעשות בתקופת בית-ספר, ויש עוד מה לספר על השניים האלה. מספר הנסיעות המצומצם שהיו לי לתל-אביב, לים. אבל בעיקר יש את הדבר שאני חש עכשיו ויהיה לי קשה מאד להיפרד ממנו בתחילת השנה – הבטלה. הבטלה המוחלטת הזאת, חוסר המחויבויות, זמן אינסופי בכל יום לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה.

ובכן, היה לי שקט יחסי עם ההורים בחופש, היו כמה נפילות אבל מה שהיה נהדר הוא שהנפילות האלה, ואפילו הגרועות שבהן, הסתיימו בשיחות שבהן ההורים ניסו להסביר את עצמם ואת הפעולות שלהם ולא להטיח בי אשמות. הבעיה היא שחוששני שהם, או לפחות אבא, התחיל להאמין שיש איזושהי תפנית בקשר שלי ושל שני ושפתאום נוצר מתח מיני בינינו. 

אני יודע שבחופש הזה נוצר לי מן דחף בלתי נשלט לחבק אותה כל הזמן אבל אני לא מאמין שזה בא ממתח מיני, פשוט לא הגיוני. אבל בכל זאת, ככל שהזמן חולף אני יותר ויותר נקשר אליה. בחופש הזה התברר לשנינו עד כמה מעולה זה יהיה אם שנינו נגור ביחד. ותהיות האלה הובילו למחשבות אצלי ואחרי שיחה איתה הבנתי שגם אצלה, שכמה חבל שלא יכול להיות בינינו יותר ממה שיש עכשיו. ואולי זה מתח מיני? בכל מקרה, מתח מיני או לא מתח מיני, אף אחד משנינו לא מתוח שהוא נמצא עם השני, להפך – אני מרגיש שאני בדיוק איפה שאני צריך להיות, איפה שהכי טוב לי.

אז מה שעשיתי זה נזפתי באבא ואמרתי לו שגם אם יש איזושהי התפתחות ביני לבין שני לא הייתי מספר לו ולאימא על זה, כי זה סתם היה גורם להם לפתח ציפיות ענק שאם לבסוף הן לא היו ממומשות, ההורים היו מאשימים את כל העולם שסובב סביבי ופתאום כולם היו הופכים לשטנים. אז אבא התחיל להסביר לי שהוא בסה"כ דואג לי ורוצה לדעת מה קורה בחיים שלי. והוא ביקש ממני לספר לו אם תהיה התפתחות כלשהי עם שני, והוא הבטיח שהוא לא יפתח ציפיות והוא הבטיח שהוא לא יספר לאימא, שבטח תפתח ציפיות. בקשה די נחמדה. בינתיים אני מעדיף שלא לשתף את אבא בכל מה שקורה ביני לבין שני, שלא לפתח בו ציפיות ושלא לקלקל לו את האמונה שאם הוא יניח לי ולשני לעשות מה שבראש שלנו, עוד יתפתח משהו.

ובשלהי הסיפור הזה אני ושני התחלנו החופש להיפגש מדי-פעם עם שניים, שהם גם שני חברים מאד טובים. והיו איתן פגישות כל-כך מוצלחות וכל-כך מהנות, פתאום הרגשתי מן כיף כזה שלא הרגשתי אותו כבר המון זמן, סוג של כיף שפשוט נעלם לי עם הזמן. וזה לא ששני לא מספקת לי די והותר כיף, זה פשוט כיף מסוג שונה, שקשה לי להגדיר אותו. וגם כשאנחנו לא נפגשים אני בקשר איתם באייסיקיו או בטלפון. אז עכשיו פתאום השמות של השניים האלה החלו לצוץ הרבה בבית וההורים מסוקרנים עם מי אני ושני התחלנו לצאת. אחרי כמה זמן, ההורים נעשו מוטרדים מהשניים האלה, כי לא הכרתי להם אותם. אבא התחיל להעלות השערות שמא שניהם או אחד מהם הוא "מהסוג הזה" (כפי שהוא נוהג לומר לי כשהוא לא רוצה שהאחים שלי יבינו על מה אנחנו מדברים). ואני אומר לו שהוא טועה, בידיעה מוחלטת שאני משקר.... אני לא אפרט כיצד אני יודע את זה, אני פשוט אציין שאני בספק אם בכלל היינו מכירים אותם לולא אחד מהם היה קשור לנושא הזה מלכתחילה.

אני באמת לא מרגיש שהפגישות איתם פוגעות במטרה שלקחתי לעצמי לפני שנה, להתחיל לחשוב יותר בכיוון ההטרוסקסואליות. מצד שני, יכול להיות שאני מכריח את עצמי להרגיש ככה בגלל שכל-כך כיף איתם שלא הייתי רוצה להתחיל להרגיש שאני עושה משהו מנוגד למטרות שלי בכל פעם שאני נפגש או מדבר איתם. יותר טוב ככה, אני נפגש איתם בראש נקי.

אחרי ההשערה הראשונה של אבא באה עוד אחת, שהיא כבר באמת הייתה מגוחכת: השניים האלה מפריעים לדבר החדש שנוצר ביני לבין שני להתפתח. אז כמובן ששוב נזפתי בו והזכרתי לו את ההבטחה שלו לגבי הציפיות. ואז הוא אמר לי שזוגיות נוצרת באינטימיות... ואז אמרתי לו, בשיא הטבעיות ואני לא יודע מאיפה זה יצא לי, שמעבר לזה שאני ושני נפגשים איתם אנחנו גם שומרים על האינטימיות של שנינו בדרכים שלנו. אולי המשפט הזה היה טיפוח תקוות מוגזם. אבל זה היה בכלל שאבא, שהיה מאלה שעשו לי פרצוף בכל פעם שהזכרתי את השם של שני, פתאום היה מעוניין בקשר הבלעדי שיש לי ולשני. אז כמובן שהבהרתי לו גם אחרי-זה כמה וכמה פעמים שפשוט לא הולך כלום ביני לבין שני ושיכניס טוב טוב לראש שלו שהכלום הזה יכול להיות גם עוד חצי שנה וגם עוד שנה ושלא יצפה ליותר מדי.

אני מפחד להביא לבית את שני החברים החדשים. אני מפחד שההורים שלי יחפשו בהם את הסטריאוטיפים שיש "לסוג הזה". אני מפחד שמרב חיפושים דקדקניים הם יהיו בטוחים שהם כאלה. החברים האלה הם לא בדיוק מאצ'ואים, ואין בהם את החספוס שההורים היו רוצים לראות, וכשהם לא יראו את זה, הם יחשבו שהם עלו על זה, שהם "מהסוג הזה". ואז מי יודע מה יקרה....

אני יודע שלא הייתי רוצה לאבד אותם, את שני החברים האלה. נקשרתי אליהם מאד החופש, אולי אפילו קצת מהר מדי. אני עדיין לא יודע עד כמה הקשר הזה יציב מהצד שלהם, אבל הם שניהם כבר נכנסו לשגרה שלי...

אנטיפתיה לאבא

בדיוק לפני יומיים אמרתי לשני שכבר המון זמן אני לא במצוקה, שכבר המון זמן לא כתבתי פרק ביומן. אני רושם פרק רק כשיש לי את ההרגשה הזו שהבטן מתהפכת מפנים... ומשהו מטריד אותי כל-כך עד שאני לא מסוגל לחשוב על כל דבר אחר.

רבתי עם ההורים..... עם אבא! כן, היום הזה הגיע. אחרי תקופה ארוכה שכששאלתי אותו אם אני יכול להיפגש עם שני הוא אמר לי שאני בכלל אל צריך לשאול, הוא התפרץ עליי.... ואח"כ גם על אימא. ואימא בכתה ואז אחי הקטן הלך לחדר שלו והתחיל לבכות.... אני כבר מכיר את המצב הזה, זה כבר קרה... אני לא בכיתי.... אני לא איבדתי שליטה.... הייתי רגוע יחסית.... חוץ מהשלב שבו הרגשתי שאני חייב לענות לאבא. 

אני כבר הרבה זמן רוצה להתחיל ללמוד נהיגה... אבל אני לא מתחיל כי יש לי בעיה עם ההורים בקשר לבחירת המורה. הם לא מוכנים בשום פנים שאני אלמד עם המורה לנהיגה ששני לומדת איתו.... אין להם סיבה מיוחדת, הם לא יכולים לנמק לי, הם פשוט לא מוכנים. אני נכחתי בשיעור אחד של שני, והמורה הזה באמת מצא חן בעיניי. ואלי זה משהו פסיכולוגי אצלי, אבל אני באמת מרגיש שהבחירה הכי טובה תהיה במורה שלה. אבל אחרי מספר שיחות וויכוחים עם ההורים הבנתי שאין לי ברירה אלא למצוא מורה אחר.... במיוחד אחרי שאימא תפסה איתי שיחה אישית ואמרה ש"למען שלום-בית" אני בסה"כ צריך שלא לבחור במורה שלה. ואני, על אף הרצון הגדול שלי לבחור במורה הזה, הסכמתי, למען שלום בית!
זה לא נגמר שם.... ההורים אמרו שהם מצאו מורה מצוין בשבילי.... איזה שכן אחד שלימד את הבן של החברים שלהם (אבל ההורים שלי עצמם לא מכירים אותו אישית).... עם כל הכבוד לחברים שלהם! אני באמת לא רציתי לבחור מורה לפי הקריטריון הזה. רציתי לבחור מורה לפי המלצה של אחד מהחברים שלי, אם לא שני אז לפחות מישהו אחר. אני חושב שהבהרתי להם טוב מאד שלא רציתי את המורה הזה.

חלפו בערך חודשיים שבמהלכם התחלתי ללמוד לתאוריה, והיו לנו עוד כמה שיחות על מורים לנהיגה. התעכבתי עם זה בדיוק בגלל כל הסיפור הזה של לבחור מורה לנהיגה שיתאים גם להורים ול"שלום-בית". והנה לפני שבוע אבא סיפר לי על בחור שלימד אותו משהו במסגרת השתלמות של העבודה, אדם בכיר במשרד התחבורה, וגם אישיות טובה. זה דווקא מצא חן בעיני, אדם שאבא שלי מכיר אישית והוא אומר שהוא יופי של בן-אדם. אמרתי לאבא שישיג את הטלפון שלו ושאני מוכן להתחיל ללמוד איתו.

היום שאלתי את אבא אם הוא השיג את המספר שלו. הוא ביקש ממני לתת לו לדבר עם המורה הזה לפניי. ואז הוא הוציא נייר עם מספר ושם, וחייג.... זו הייתה טעות. אז ביקשתי מאבא לברר את המספר שלו ולהתקשר. אחרי כמה דקות הוא בא אליי לחדר עם מספר ושם שונה לגמרי ואמר לי שהוא התבלבל בשם... היה לו פלאפון ביד ואז הוא אמר "קח, דבר איתו". דיברתי איתו וקבענו מועד לשיעור ראשון. הוא בכלל לא נשמע נחמד. לא ידוע....אבל ההתרשמות הראשונית מהקול שלו הייתה שהוא לא אדם בסגנון שאני(!) אוהב. סיפרתי את זה לאבא והוא הציע לי לנסות מחר שיעור ראשון ואז להחליט. הסכמתי.

כמה שעות אח"כ סיפרתי על הספקות שלי לאימא. והיא אמרה לי שאין לי מה לדאוג ושהבן של החברים שלה למד איתו והוא מורה מאד סבלני. שאלתי אותה אם זה המורה שאני לא הסכמתי ללמוד איתו, השכן. פתאום היא התבלבלה ואמרה לי שהיא לא יודעת והיא חשבה שבסופו של דבר הסכמתי ללמוד אצלו. אחרי כמה דקות הלכתי לאבא ושאלתי אותו אם זה באמת השכן הזה, המורה שדיברתי איתו. הוא הנהן. בשלב הזה מאד התעצבנתי והזכרתי לו שאני לא רציתי את המורה הזה ושאלתי אותו למה הוא שיקר לי. אז הוא אמר לי שמלכתחילה הוא התכוון למורה הזה..... הייתה איזושהי אי-הבנה בינינו. אבל הוא לא הסתפק בזה.... הוא התחיל להתנפח ולצעוק שאם אני רוצה לקחת את המורה של שני אז שאני אקח אותו, אבל הוא לא מתכוון לעזור לי בכלל לשלם לאף מורה חוץ מהמורה הזה בפרינציפ. ואז הוא התחיל לצעוק על אימא שחסר לה שהיא תנסה לעזור לי בכל זאת. הוא התחיל לדפוק על הדלת שלי ולזעום ולצעוק, ולומר שאני זבל של כל החברים שלי. הוא כנראה חושב שאני לא רוצה את השכן הזה בגלל שאני מרגיש מחויבות למורים של החברים שלי..... זה ממש לא נכון. אימא התחילה להזיל דמעות ומיד למחות אותן, אחי הקטן הלך לחדר שלו....
ואז אבא יצא בהתפרצות על שני. כי אין כמו מריבה עסיסית כדי להתחיל לאיים עליי עם שני ולהפחיד אותי. הוא אמר שהוא לא רוצה שאני אדבר עם שני דרך הטלפון והפלאפון שהוא משלם עליהם, ושהוא לא רוצה שאני אכניס את שני לבית יותר... ואת כל זה הוא אמר בשיא הצעקות, עם וריד בולט במצח והבעה רצחנית על הפרצוף שלו. ... אני לא התייחסתי, אני יודע שהוא לא מתכוון לכל הדברים האלה, שאין סיכוי שאני אנתק את הקשר עם שני בגלל כל הדברים האלה שהוא אמר. אני אמשיך להתקשר אליה ולדבר איתה, והיא תמשיך לבוא לכאן, בשבילי. והוא יצטרך פשוט לארח אותה יפה, ולסתום. כן כן.... הגעתי לנקודה שנמאס לי ממנו, שרק אם היה לי מקום לברוח.... לא! אני עדיין לא מסוגל לברוח. אבל אני פשוט לא מסוגל להסתכל עליו בכלל בשלב הזה.

אחרי שעה אחותי הקטנה הגיעה הביתה, היא מיד התעדכנה מאחי לגבי המקרה ונכנסה לחדר שלי לבירור מצב. סיפרתי לה הכל, והיא אמרה שאני נורא עקשן לגבי השכן, ושיכול להיות שהשכן הזה הוא מורה טוב. אז אמרתי לה שזה כבר לא לגבי השכן, זאת פשוט ההתנהגות הדוחה הזאת של אבא, שאני כל-כך שונא. ההתפרצויות ללא-סיבה האלה שאני לא סובל. שאני לא מסוגל לחיות "עם החרא" הזה.... אולי קצת הגזמתי! לא הייתי צריך לומר לה את זה... היא לא רגילה לשמוע ממני מילים כאלה.

אחרי שדיברתי איתה אחי הקטן החליט שהוא רוצה שאני ואבא ניקח את עצמנו בידיים כבר מיד אחרי המריבה ועל כן הוא ארגן "שיחה משפחתית", מן מנהג שלאחי ולאחותי הקטנים היה ברור מה הוא אבל אני וההורים שלי בכלל לא הבנו מה עושים. אז ישבנו כולנו סביב השולחן ואחותי התחילה לדבר, היא פעלה בשיטת הגישור, שהיא למדה בבית ספר. אבא סיפר את הגרסה שלו לסיפור, שממנה נבע שהוא גם אמר לי שזה יהיה נורא שיהיה לי מורה שהוא גם שכן שלי.... כלומר שהייתי מודע לכך שזה המורה השכן. ואז אני סיפרתי את שלי.... אחרי רבע שעה של דיבורים השיחה נכשלה, לא אני ולא אבא היינו מוכנים להתנצל. רק אבא הקל את רוע הגזירה ואמר שהוא לא מוכן לשלם לאף מורה אחר חוץ מהשכן (ולא אמר את כל הדברים המגעילים שקשורים לשני).

אני לא רוצה לספר לשני כרגע.... כשאני עוד בהיסטריה של המקרה. זה סתם יכניס אותה ללחץ, ואני לא רוצה שהיא תרגיש שמשהו מיוחד קורה. כי לא קורה משהו מיוחד מדי.... וזה לא עומד להשפיע על שום-דבר. אני לא יודע אם המצב ביני לבין אבא ישתפר בימים הקרובים, אבל הוא ישתפר מתישהו.... כמו תמיד!

השירים, המשחקים, איפה הם עכשיו?!!

היום, סתם כך, דפדפתי באלבומי תמונות..... חיפשתי תמונה אחת יפה, רציתי לנסות לצייר אותה (בזמן האחרון אני מדמיין שאני צייר!), זה התחיל בתמונות שלי מפיקניק לכבוד סוף כיתה ז'. הייתה שם תמונה אחת משותפת שלי ושל אילן, הייתי גבוה ממנו בראש. הוא חתיך, עם שיער משגע ועיניים מדהימות. מאז ומתמיד הרגשתי מכוער לידו, אולי זאת הסיבה שבכל התקופה שהייתי איתו, התחלתי ללכת עם גב מכופף... לאחר שהוא עזב את בית-הספר הפסיקו רגשות הנחיתות והיום הגב שלי פחות או יותר ישר. אחר-כך ראיתי תמונות שלי ממסיבת יום-הולדת של כיתה ד', עם בת-דודתי שהיא בגילי.... ביסודי היינו בקשר מאד יפה, נורא אהבנו אחד את השני. לקראת סוף היסודי.... היא התחספסה ולאט לאט היא הפכה ל..... מה שנקרא.... פרחה, היום אין לי כ"כ קשר איתה. ראיתי תמונות שלי עם חברים מהיסודי, אילן לא היה חבר שלי, אפילו שנאתי אותו בגלל שבשנה הראשונה שלו בבית הספר שלי (הוא היה תלמיד חדש) הוא צעק עליי בגלל איזה ספר שלקחתי כל הזמן בקריאת בוקר. ואז פתאום עברתי לתמונות שלי שאני תינוק עם תלתלים שחורים, אומרים שהייתי תינוק מדהים ויפה, ושההורים פינקו אותי כמו שהם לא פינקו אף אחד מהילדים שלהם.

אח"כ, במן צירוף מקרים שכזה, אחי החליט שהוא רוצה לצפות בברית המילה שלי. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שצפיתי בה. היא התרחשה באולם קטן מאד, כי אז להורים בכלל אל היה כסף. אני בן ראשון לאימא ובן שלישי לאבא (יש לו שני ילדים מנישואים קודמים). ואז תיארתי לעצמי איזו התרגשות זו, לקבל ילד ראשון לידיים, בשר מבשרך, להושיט לו אצבע ולהרגיש איך שהוא לופת אותה בידיים המזעריות שלו. הקטע של הברית עצמה (החתיכה) היה מזעזע, אבל אחר-כך זה היה מרגש עד דמעות לראות את אימא מנסה להרגיע אותי בבכי, את אבא מאושר עד הגג. את כל החברים של ההורים שלי ואת בני דודיי, כולם בתסרוקות מצחיקות. את סבא וסבתא, שכבר לא איתי. את שתי הדודות המובחרות שלי, שאהבו אותי יותר מכולם. זו באמת התרגשות ענקית. כבר אז הרגשתי במן טרגדיה. הילד הראשון, שאימא כל-כך בוכה משמחה עליו, ותולה בו את תקוותיה, הילד הראשון שהוא השמחה הגדולה ביותר שקרתה לאימי היקרה לאחר כל הטרגדיות שעברה בחייה, מסב לה עכשיו כל-כך הרבה צער ודאגה. 

אבל זו הייתה רק ההתחלה של הקלטת..... בהמשך יש צילומים שלי בגיל שנתיים ושלוש, מקבל את מלוא תשומת הלב והאהבה של ההורים. מחבק ומנשק את אימא, הם שרים לי על השפן הקטן ואני שר להם על אברהם שלא הלך לשם. ואז אני קם ורוקד, ויש לי טעויות דיבור מצחיקות ויש לי תסרוקת משגעת. והדודות שלי מלמדות אותי עוד שירים חמודים, ואחת הדודות מנסה להאכיל אותי, וכולם יושבים וצופים בי בשעה שאני מחבק את הבובה לָלַה. כן, באמת הייתי הילד שקיבל הכי הרבה תשומת לב.
כשאני מסתכל על עצמי רוקד, שר, משחק, משתולל, אני רוצה לבכות. כמה תמימות הייתה לי. לא ידעתי מה זה להרים את האמה, לא ידעתי מה זה זונה, לא ידעתי כלום. חבל שלא נשארתי ככה, חבל שהעולם שמסביב לא מאפשר לילדים חמודים כמו שהייתי להישאר ככה.
התבגרות מינית!!! גועל נפש של תקופה! היום אני רק יושב בחדר שלי, מי חושב על לצאת החוצה ולהשתעשע עם ההורים שלי? חמור גדול! זה מה שאני היום..... חמור גדול! גם אחרי שאחותי הקטנה נולדה עד כיתה ג' עוד הייתי אותו ילד בן 3 שלא הבין כלום, ורק אז פתאום הבנתי שאני חייב להתחיל להבין מה קורה סביבי. ולאחר שנתיים התקרבתי לאילן, ופתאום גם גיליתי נטייה מינית שונה מכל השאר והחלה התרחקות מההורים והסתגרות בחדר. והשנה הפלתי עליהם את הפצצה הזאת...... ואני מרגיש אשמה. אני מרגשי שניפצתי להם את כל מה שהם חשבו עליי. מילד מושלם הפכתי לילד עם בעיות פסיכולוגיות, ילד מבולבל. לא! הם לא רעים, אני לא חושב שהם אי-פעם יוכלו להבין את התופעה של ההומוסקסואליות, פשוט ככה הם גדלו, ככה הם חונכו. ולכן זו כזו אכזבה גרנדיוזית בשבילם. ואני יודע שזה לא שיש להורים "אהבה שתלויה בדבר", וגם אם הם כועסים ועושים דברים לא הגיוניים זה רק משום שהם כל-כך דואגים לי, והם דואגים לי רק בגלל שהם כל-כך אוהבים אותי.

הבטתי (היום) על אימא, כיצד היא צופה בזה, וידעתי שגם היא מרגישה את מה שאני מרגיש, איך זה היה אז ומה זה היום. היא גם ידעה לזרוק הערה על זה, כמה שאני חייב, לא רק לה, אלא גם לדודות המסורות שלי, והיא אמרה לי שאני יודע למה היא מתכוונת. מלחיץ מאד, אבל אני מרגיש שיש משהו בדבריה, שזה לא מגיע לא להורים שלי ולא לדודות שלי שאני אאכזב אותן ככה...


וככה המשכנו לצפות בי בגיל שלוש, כשאני עם דמעות בעיניים. 
גם אני רוצה לעשות ילד.

הזמן עובר זיפת

ובכן, החופש התחיל כבר מזמן ולא עשיתי שום-דבר מיוחד, שום-דבר מהתוכניות לחופש. אני נמצא יותר ויותר בבית, משתדל לשבת על משטח רך כגון הכיסא שלי והמיטה וצפות בכל מה שאפשר לצפות. אני הולך לישון בשעות מאוחרות למרות שאת הדברים (חסרי המשמעות) שאני עושה בשעות האלה אני יכול לעשות גם בשעות הבוקר. אני בכלל לא עושה ספורט. אני חושב שהפכתי למעין תפוח-אדמה-ספה, כבר הראש שלי מאורגן לפי השעות של כל התכניות שאני רואה (ויש הרבה). ויש גם "שעות מתות" שאין בהן אף תכנית מעניינת ואני פשוט צריך לשוטט באינטרנט או פשוט סתם.... להשתעמם. אני מרגיש שהחופש ברוח ממני, ואני לא מנצל כמו שצריך. אני רוצה לנסוע לים, אני רוצה ללכת לחדר-כושר, אני רוצה לקרוא ספרים, אני צריך לעשות שני בוק-רפורטים עד סוף החופש, מה שאומר שאני צריך לקרוא גם קצת ספרים באנגלית.


אני חייב לעשות עם עצמי משהו, לקחת בכל יום את האחים שלי למקום אחר, יום אחד לסרט, יום אחד לבריכה, יום אחד ל.... מה עוד אפשר לעשות עם אחים קטנים? אני שונא את זה שאין למשפחה שלי כסף לכלום!! ילדים מסביבי יוצאים לחו"ל, וחווים חוויות. הייתי בחו"ל פעמיים. השנה במשלחת לפולין (שזה לא כל-כך נחשב חו"ל) ובכיתה ב'. ההורים שלי גם דאגנים מאד. אני לא יכול לעשות את מה שכל בן-נוער כמוני יכול לעשות, לצאת לטייל בשעות מאוחרות עם החברים, לחזור במונית מבלי לקבל נאומים על כמה שזה מסוכן. לפעמים אני מאשים אותם בזה שאני ילד כזה, בלי הרבה חברים, הרי אילן הכיר את רב החברים שלו כשהוא יצא, כשהוא בילה, אבל ההורים שלי אסרו עליי לצאת מחשש לפיגועים.


יש ילדים שאני פשוט לא שומר איתם על קשר וזה נורא חבל לי. ילדה אחת נורא שמחה ונחמדה שנהגתי לבלות איתה קצת בימי שישי, במן יציאות קצרות כאלה לאחד מבתי הקולנוע. ילד אחד נורא חכם מהמגמה שלי, שהייתי בקשר איתו בתקופה של הלימודים וכל-הזמן תהיתי מה יקרה לקשר שלנו כשהלימודים יגמרו. ויש עוד הרבה ילדים שיש לי הזדמנות לחזק את הקשר איתם ואני לא עושה את זה. אני נורא פסיבי, מחכה שהם יעשו את הצעד הראשון.... אני יודע שזה טיפשי.


אבל האדם שאני הכי מצפה ממנו לטלפון....... מגוחך עד כמה שזה....... הוא אילן. לאחר שראיתי כיצד הוא דואג להתקשר אליי פעם לתקופה, הגעתי לתובנה שאולי הוא עדיין איכשהו מרגיש קרוב אליי. והנה החופש הגיע ולא קיבלתי טלפון אחד ממנו. אני מניח שהוא עושה חיים, יוצא עם כל ה"חבר'ה החדשים", שותה, מעשן, נהנה. ורק בגלל זה הוא שוכח לגמרי ממני, זה טבעי, זה יכול לקרות גם לי..... אם הייתי מבלה כמו שהוא מבלה.... אבל מה לעשות! אני עדיין חושב עליו. אני כל-כך רוצה להיפגש איתו, פגישה כזאת שתהיה מנותקת מההווה שלנו, הוא לא יעשן, ולא יפגוש אף-אחד מהמוני החברים שלו שפזורים בכל ירושלים..... ואני לא אדבר עם שני אפילו פעם אחת. אני רוצה פגישה מנותקת מהמציאות. פגישה שתתקיים בבית שלו ותארך יותר מכמה שעות ספורות. פגישה שרק נשב ונעלה בה זיכרונות... הזיכרונות האלה שיש לי איתו מעלים בי חיוך ועצב בו זמנית. אני רוצה שזו תהיה גם התגובה שלו..... לא, אין סיכוי, זה לא מתאים לאילן, הוא בטח ישתעמם.... הוא בטח ירצה לצאת ואז נפגוש את אחד מהחברים שלו והוא ישב איתו והם יעשנו ביחד, וידברו על מה קרה בעיר ביום שישי האחרון. בגלל זה קצת עצוב לי. כן.... פעם זה היה עצוב באופן שאני לא תפקדתי אבל גם עכשיו מעט עצוב. ניסיתי להתקשר אליו בתחילת החודש, וזה היה כבר אחר-הצהרים, הערתי אותו..... ואז קלטתי כמה שהוא מבלה! הוא לא חזר אליי...


אני חייב!! חייב להפוך את החופש הזה למעולה! להכניס בו קצת פלפל! יציאות מיוחדות עם שני ועוד חברים, שלא התנסיתי בהן בעבר, טלפונים לכל... לחלק מהילדים שאני רוצה לשמור איתם על קשר. ניסיון אחרון להשיג את אילן. הליכה לחדר-כושר, לבריכה, לבחוץ. והיגמלות מכל ההרגל הזה של לתכנן את כל היום שלי לפי כל התכניות של ערוץ שלוש.
שיהיה חופש טוב ומפולפל!!

התמכרויות

כל התמכרות שהיא לעולם איננה דבר טוב. ככה מתחילים כל סדנה הגונה נגד הסמים. ואני מסכים... אכן הייתי חי יפה מאד בעולם ללא התמכרויות, עולם שבו אפשר לעשות משהו תקופה מסוימת ואז פשוט סתם ככה להפסיק לעשות אותו, כי פשוט זה לא מתאים לנו יותר. אבל לא ככה העולם האמיתי...בעולם האמיתי יש את המושג: "התמכרות", ולא סתם – לא קל לאדם לחדול לעשות משהו שהתרגל אליו.... או יותר נכון – התמכר אליו.
אצלי אפשר למצוא הרבה מאד התמכרויות. חלקן קלות, חלקן קשות, חלקן נסבלות וחלקן מעצבנות. היום למשל נתקלתי בקושי רב בהתמודדות מול התמכרות אחת שיש לי לחטיפים, ובגלל זה החלטתי לכתוב את הפרק הזה, ולנסות לסכם בו את ההתמכרויות העיקריות שיש לי. וכן... בשונה מהפרקים האחרים שאני פשוט כותב את המחשבות שלי בזמן אמת, על הפרק הזה קצת חשבתי לפני זה ורק עכשיו אני כותב אותו. אני לא יודע למה, פשוט כי בא לי.
אז כשחשבתי על איזה התמכרויות יש לי עלו לי כמה בראש, והחלטתי לסדר אותן מהקלה אל הקשה.

טלוויזיה – כשהלוח זמנים האישי שלי מאפשר לי, אני שוכב לי במיטה ומדליק אותה. ככה, אני פשוט משלטט לי עד שאני נוחת על אחת מהסדרות הטובות בערוץ 3, על סרט טוב, על תכנית מצחיקה בערוץ 'ביפ', או סתם על תכנית טבע עם צילומים מגניבים בערוץ נשיונל גיאוגרפיק. ואם אני לא מוצא, אני משתגע.... מעביר ערוץ ושוב מעביר עד שאני מתייאש ומכבה אותה. ההתמכרות בכל הפעולה הזאת היא שבזמן שאני צופה בטלוויזיה, אסור לאף אחד להפריע לי. עזרה בשיעורי הבית של האחים? אין סיכוי. עזרה לאבא בלהעביר משהו כבד מאד למחסן? מה פתאום! אוכל*? יחכה לאחר-כך, או שיבוא אליי ואני אוכל אותו מול הטלוויזיה. אבל כמו שכבר הסברתי – זו התמכרות קלה ואני מניח שלכל הילדים בגילי יש אותה.

אינטרנט – התמכרות די דומה לזו של הטלוויזיה. רק כאן במקום שלטוט יש שוטטות. הסימן של שני המחשבים המהבהבים מופיע לי באופן קבוע ליד השעון, ואני, פשוט לא יכול שלא לנצל את זה. אז אני נכנס ל'וואלה' וקורא כתבה על החידושים האחרונים בעולם הטכנולוגיה ואז נכנס לאתר מכירות ובודק את המחירים של החידושים האלה. ואז נכנס לאתר מכירות פומביות ובודק אם אפשר להשיג אותם ביותר זול. ואז אני נכנס לאתר משחקים ובודק מה המשחק עם הביקורות הכי טובות ואז נכנס לקאזה ובודק אם אפשר להוריד אותו, ובד"כ אי-אפשר. ואז אני בודק אי-מייל ושוב בודק אתרי מכירות, כי קצת מלהיב אותי כל העסק הזה של קניות באינטרנט, וזאת אולי עוד התמכרות שלי. אני אוהב משחקי מחשב פשוטים וטובים, מי שזוכר את המשחק golden axe, אז כאלה, או בסגנון כזה. לצערי, לא קיימים היום הרבה משחקים כאלה וצריך להיות טייס.... לא! אסטרונאוט!! בשביל להפעיל את המשחקים החדשים של היום. ההתמכרות פה היא שגם שאני יודע שכבר מיציתי את השיטוטים באינטרנט, אני ממשיך לשוטט שם. 
אני באמת רוצה לקרוא ספרים אבל לא מוצא את הזמן לעשות את זה. אולי אם אני אחדל לבזבז זמן על טלוויזיה ואינטרנט אני אמצא אותו...

שוקולד - אוֹף!! אחת ההתמכרויות המעצבנות ביותר שלי. אני לא מסוגל לעמוד בפני החומר המתוק הזה. אני מכור לשוקולד על כל צורותיו – ארטיק שוקולד, מעדן שוקולד ('מילקי' וכאלה), חטיף שוקולד, או סתם שוקולד מחולק לקוביות. אני לא יודע לתאר את התחושה הזאת, שמשתלטת עליי מדי פעם במשך היום וגורמת לי לצאת מהחדר שלי (או כמו שההורים שלי אוהבים לקרוא לו – המאורה שלי) ולתור אחר השוקולד. לשוקולדים בבית שלנו יש נטייה להעלם ביום שבו קנו אותם ולכן אבא שלי דואג להביא את כל השוקולדים בארון שלו ושל אימא. אני באמת לא מתכוון להרוס את כל הקיפולים של אימא (הבגדים המקופלים בארון) בזמן שאני מחפש שוקולד, אבל אני פשוט לא עומד בפני הפיתוי. הבעיה היא ששוקולד משמין, אני לא אדם שמן, גם לא אדם גדול, אני פשוט אדם די רזה, שרוצה להישאר ככה ולא לעבור להיות אדם גדול. אני לא מהילדים שיכולים לאכול כמה שהם רוצים והם יישארו רזים וחטובים, אצלי המצב עדין, ואני ממש לא מתאמץ כדי לשמור מפני החמרה במידות שלי.

אוכל - עוד התמכרות כזאת שקשורה לגזרה ולמידות. כמו שיש שמן וסתם גדול, יש רזה ויש חטוב. אני הייתי מגדיר את עצמי כרזה, וכל-כך הייתי רוצה לפרוץ את השלב הזה מהרזה אל החטוב: שמקום סתם בטן רזה יונחו שם כמה קוביות. כן, אמנם אני אדם שבד"כ מספק במועט, אבל בעסק הזה באמת לא הייתי רוצה להיות סתם רזה. הבעיה היא שעם כמות האוכל שאני אוכל ביום אין לי סיכוי להוריד את מה שמפריד ביני לבין החטיבות. אני כן משתדל להתעמל, לעשות מתח וכפיפות בטן. אבל צריך גם להיות יותר רזה ממה שאני עכשיו כדי לקבל את הגוף המחוטב. הרעב מגיע אליי לפעמים סתם משעמום, אני יוצא "מהמאורה" למטבח ומסדר לי קערת קורנפלקס, או איזה סנדויץ' הגון, וזה כמובן בין הארוחות. אני צריך לצמצם קצת את כמות האוכל שאני אוכל ולהגיע לכמות שתאפשר לי לרזות עוד קצת ואז הבעיה היחידה שתישאר בדרך אל הגוף החטוב היא הכושר.

בלעדיות על החפצים שלי עם האחים הקטנים – שם די גדול להתמכרות, אבל זאת התמכרות. זה לא שאני אנוכי, אבל זה באמת לא קל לי לראות את האחים שלי משחקים במחשב שלי או צופים בטלוויזיה שלי. אולי זאת מן אמונה כזאת שהחפצים שלי יותר בטוחים כשאני משתמש בהם וכשהאחים שלי משתמשים בהם, הם בסכנת התקלקלות. על הבעיה הזאת אני בד"כ מתגבר, למרות שלפעמים היא משתלטת עליי ואז אני מעיף את האחים שלי מהחדר סתם ככה, מבלי שהם עשו כלום.

שני – יש לי מן התמכרות אליה שאני יודע שאני לא מוכן לשלם את המחיר שצריך לשלם כדי להיגמל ממנה. כאשר שני בחו"ל, או שהיא באיזשהו טיול בארץ, או באיזשהו מצב שבו היא לא יכולה לדבר איתי, אני פשוט לא מסוגל, אני רב הזמן בדיכאון*, מחפש מה לעשות. משתגע מהעובדה ששני לא כאן. אני מניח שזה לא דבר טוב, כי חוץ מהעובדה שאני מדוכא בלי שני, אני גם חסר חברים. ולכן, לא כדאי לשים את כל הביצים בסל אחד, ואני צריך להיפגש עם עוד אנשים חוץ מלהיפגש איתה, וזה לא קל לי. רק לאחרונה התחלתי להיפגש עם עוד ילדים, ומשום מה - זה מוצא-חן בעיניי (עם רב הילדים קצת קשה לי להיפגש, ולדבר). אני יודע שכדי להיגמל מההתמכרות הזאת אני צריך לדלל את הפגישות שלי איתה ואת כמות שיחות הטלפון בינינו. העניין הוא – שאני לא מעוניין לעשות זאת!! פשוט ככה!!

דיכאון – וזה כבר ההתמכרויות היותר מפחידות ומטרידות שיש לי. פעם, לפני שנה-שנתיים, כל-הזמן היו אומרים לי שאני מחייך, אפילו מחייך יותר מדי. היום אני שומע את זה פחות. כי היום נורא קל לי להתבאס. והדיכאון ימשך עד הלילה או עד שיקרה משהו מאד כיפי ומשמח שיעביר אותו. הדיכאון יכול לבוא בגלל ריב עם ההורים, ויכוח עם שני, נקיפות מצפון לגבי איזושהי פעולה שעשיתי, והדיכאונות האלה יהרסו לי את מצב הרוח למשך היום כולו, וזה יהיה כל מה שאני אדבר עליו. ויש גם דיכאונות קלים כמו דיכאון בגלל ציון גרוע, או שעמום מתמשך, שיכולים סתם להיסחב איתי במשך כל היום. כשאני מדוכא, אני משתדל שלא להראות את זה. לשני יש כשרון מיוחד לזהות את הדיכאון שאני נכנס אליו. אני מניח שאני פשוט נהיה שקט מאד ומדבר רק כשפונים אליי. בבית זה מתבטא כשאני מסתגר בחדר שלי ויוצא רק כשאני ממש צריך. הייתי רוצה לצאת מהדיכאון ברגע שמתחילה פגישה ביני לבין שני או חברים אחרים, כי דיכאון שכזה סתם יכול להרוס לי אותה עם התחלה גרועה. אני חושב שבזמן האחרון אני נכנס לדיכאון סתם ככה, כי משעמם לי, וזה בהחלט לא דבר טוב, אני לא רוצה להגיע למצב בו אני אצטרך לנטול תרופות נגד דיכאון.

ריחוק – יש לי מן הרגל מעצבן כזה כשאני נמצא עם יותר מאדם אחד. זה קורה כשאני מצליח לקבל כמה דקות עם עצמי, בלי שאף אחד מתייחס אליי, אני מתכנס בתוך עצמי, פשוט מוציא את עצמי מהקבוצה של הילדים שאיתה אני נמצא. אז אני מתבונן בקבוצה הזו, לפעמים עולות בי רגשות קנאה, לפעמים רגשות של שמחה, אבל כל זה כשאני מרוחק מהקבוצה הזאת, ביני לבין עצמי. לפעמים האמת שקצת יחס מוציא אותי מהטראנס הזה אבל זה חבל שזה בכלל קורה. אני באמת צריך לדעת להיות חלק מקבוצה של הילדים איתם אני נמצא ולא להיות סתם מתבונן מהצד...

הלוואי שהייתי מוצא את הנוסחה הנכונה לגמילה. האם זה לשים שוקולד משובח על שולחן הכתיבה בחדר שלי ולראות כמה זמן אני מחזיק מעמד מבלי לאכול אותו? אני חושב שזה פשוט לא יעבוד. המפתח לכל העניין הזה הוא המוטיבציה. כשהמוטיבציה שלי תתעלה על הפיתויים האלה אז אני אוכל להתגבר על התמכרויות.
אם הייתי מוצא נוסחה טובה לגמילה מהתמכרות, הייתי מיישם אותה קודם על השוקולד, אח"כ על אוכל ואפילו הייתי מנסה ליישם אותה על ההתמכרויות המפחידות והמטרידות כמו הריחוק והדיכאון. ולבסוף הייתי מנסה גם על הבלבול הגדול בחיים שלי......

יש התפתחויות - אבל מחוץ לבית

כן כן..... משהו קורה, אבל אני רוצה שההורים שלי יהיו כמה שפחות מעורבים בזה. אני מרגיש את הקרבה הזאת, הקרבה הכל-כך בלתי-מושגת הזאת, אל עוד ילדים. קרבה כזו, שמאפשרת לי להרגיש בנוח () להתקשר לאותם הילדים ולדבר איתם, ואפילו להיפגש איתם. האמת שהקשר איתם, או עם אחד מהם, התחיל לפני קצת פחות משנה, וגם אז הרגשתי שאני יכול לדבר איתו על הכל, אבל אז זה עוד היה רק באימיילים או באייסיקיו, באמת שרק כשהכרתי בינו לבין שני אז העניינים התחילו להתפתח קדימה. פתאום התחלנו להיפגש, פגישות כאלה יחד עם שני, וזה כל-כך מהנה. אבל אני בטוח שאלה לא החברים מהסוג של החברים שההורים שלי היו רוצים שאני ארכוש, הם בדיוק ההפך. מעבר לזה, יש עוד ילדה בבית ספר, שאני לא יודע אם כבר הזכרתי אותה, שנוהגת להתקשר אליי הביתה ונוהגת לעשות איתי שיחות קצרות וטובות. היא מספרת לי על הבעיות שלה, בבית, עם ההורים, עם העולם, ואני מספר לה את שלי. אני לפעמים נאלץ לשפץ את הבעיות שלי כי היא לא יודעת עליי, ואני גם לא רוצה שהיא תדע. אני די בטוח שהיא לא מצפה מהקשר בינינו שיתפתח למקום שאני יודע שהוא לא יוכל להתפתח.
יש רק בעיה אחת עם כל החברים האלה - ההורים שלי. אסור לי שההורים שלי יכירו את החברים האלה!! זה יהיה אסון, עוד 3 ילדים שההורים שלי יתייחסו אליהם כמו שני. אם לא יותר גרוע.... ואני מניח שאם הם יכירו את הבנים, הם פשוט יאסרו עליי להיפגש איתם.

בהתחלה, הצלחתי להסתיר מההורים שלי את העובדה שאני לא מביא הביתה אף חבר חדש ומצד שני נפגש עם חברים דשים מחוץ לבית, אבל לאחרונה הם התחילו לשאול על החברים החדשים ולבקש ממני להזמין אותם לבית. נאלצתי לחשוף בפניהם את הכוונות שלי - אני לא מתכוון להביא הביתה אף חבר. לאחר לחץ מתון שהם הפעילו עליי בחקירה מדוע, הסברתי להם שהם (ההורים שלי) עדיין בטראומה וכשהם יראו את החברים החדשים שלי, המוח שלהם יתחיל לבשל סיפורים, ותיאורים לגביהם, שיהיו ממש לא נכונים ושאין לי כוח להתעמת איתם לגבי ילדים נוספים. לאחר לחץ נוסף שהם הפעילו עליי, התעצבנתי וצעקתי עליהם: "אני לא רוצה להביא אותם בגלל שאני לא רוצה שהם יכירו אתכם!!!!!". שוב הפרזתי, אבא נעלב, אימא עושה פרצוף, ואני מחזיק את הראש שלי בידיים ומהרהר לעצמי. 

התנצלתי. ההתנצלות התקבלה. ההורים שלי הם לא אנשים רעים בסך-הכול.... הם אנשים מאד מאד אהודים במקומות העבודה שלהם, כולם מעריצים את אבא שלי, מלבד הבן שלו - אני. ואבא מזכיר לי את זה, אחרי כל שיחה שהוא מקבל באוטו שלו מאחת החברות שלו מהעבודה, שהתקשרו להתייעץ איתו בעניינים חברתיים בגלל שידוע שהוא נותן עצות חכמות. והוא באמת מקבל שיחות כאלה!!!

אבל אני לא חושב שאני אביא את החברים האלה לבית שלי, לעולם לא!!! ואני מעדיף שהם גם לא ידברו עם ההורים שלי בטלפון, בגלל זה אני מפחד בכל שיחה שהיא בשבילי ואני לא עניתי לה, שזה הם (אך כמובן מצד שני - שמח מאד לדבר איתם). אבא שלי הזהיר אותי שהוא כבר פתח בחקירות, לגבי הבנים. כן, אבא אוהב לשחק אותה מרגל, או חוקר בשב"כ. הוא הכי אוהב להוציא ממני סודות בדרכים של "אני יודע ש...." ואז אם אני מתחיל להתגונן ולהסביר את עצמי הוא יודע שזה נכון. לכן, גם כשהוא אמר לי שהוא "יודע" שאחד הבנים החדשים שאני נפגש איתם הוא הומוסקסואל, שללתי אותו לחלוטין. זה לא עניין שלי אם הוא הומו או לא הומו, הוא באמת אדם כל-כך נחמד ומצחיק, וחבל לי לפספס אותו רק בגלל שאסור לי להתקרב להומואים או לאלה שבפוטנציאל להיות כאלה.

שני יודעת... על היומן. זהו! החלטתי לספר לה. התחבטתי באם לאפשר לה לקרוא אותו או לא, והבנתי שזו בקשה גדולה מדי לאסור עליה לקרוא, אז אמרתי לה שהיא יכולה לקרוא. אז היא קראה, לפי מה שהיא אמרה לי, ולהפתעתי הרבה לא הייתה תגובה מיוחדת ממנה, כמו – "אני לא רוצה לראות יותר את ההורים המגעילים שלך" או משהו כזה. אני לא חשבתי שהיא ידעה מה היחס של ההורים שלי כלפיה.

אני זוכר שגם את אילן שיתפתי בשנאה שההורים שלי רכשו כלפי הקשר שלנו. אז, ההורים שלי חשבו שהקשר בינינו לא הדדי, ואולי הם גם צדקו אבל ההרגשה שהייתה בכל פעם שביקשתי להיפגש איתו הייתה דומה להרגשה שיש עכשיו בכל פעם שאני מבקש להיפגש עם שני. זה אף פעם לא מהלך חכם לשתף חבר או חברה ביחס של ההורים שלי כלפי הקשר שלנו, אלא אם הוא טוב ואוהד. אני לא יודע איך זה נראה לצד השני, איך שני מקבלת את זה או איך אילן קיבל את זה. כולם נראים לי כל-כך חופשיים, וזה נראה לי מציג את הבית שלי כבית מאד פרמיטיבי, משהו שלא קיים בבתים של אילן ושני. אני לא חושב שההורים שלהם שופטים את החברים שלהם עד כדי כך שהם עושים פרצוף בכל פעם שהם שומעים את השמות של החברים שלהם. זה בהתחלה מאד מעניין אותם, הם שואלים אותי וחוקרים למה ההורים שלי לא אוהבים את הקשר. אח"כ הם נאלצים לקבל את זה שההורים שלי לעולם לא יקבלו את הקשר, אצל שני הוא עדיין לא הגיע, אני לא יודע כיצד היא תגיב, אילן פשוט ניסה להתחבב על ההורים שלי,ובכל פעם שאבא או אימא שלי אמרו עליו מילה טובה הייתי מספר לו את זה והוא היה מאד מרוצה.
אני מרגיש מוגבל, מוגבל מאד, בגלל ההורים שלי ובגלל הבלבול הזה של הנטיות. אני כמה (ואני בכוונה משתמש במילה הזאת כי אני באמת מאד מאד מאד מתגעגע) כל-כך לחופש הזה, שהיה לי לפני שסיפרתי להם. אבל עליי לקבל את זה שנגרמה להם טראומה רצינית, ולהתאים את עצמי לזה....

עדיין לא....

לפני שאני כבר מתחיל להשלים עם זה... אני צריך עוד לעשות הרבה בדיקות עם עצמי. אני לא רוצה להחפז למסקנות, זה אף-פעם לא טוב, במיוחד בשבילי ובמיוחד בנושא הזה.

אני כן מחפש את "המצב האידיאלי", אני כן מאמין שיש מצב כזה. יכול להיות שהמצב האידיאלי הוא לא כל-כך מושלם, זה נכון, אבל אני רוצה ללכת במסלול הקבוע, שכולם הולכים בו, למען המשפחה שלי ובמיוחד למעני.

אני באמת מבין את זה שאדם צריך להיות מי שהוא באמת, אני גם מאמין בזה, השאלה היא מי אני. האם אני יכול כבר לקבוע בשלב הזה מי אני? לא, לפחות ככה אני חושב.... אני מאמין שלפחות בשלב הזה אני עוד פתוח לשינויים.

וכן, זו מן החלטה יותר מדי החלטית בשביל מישהו שכל-כך לא יודע מה לעשות עם עצמו, וההחלטה הזאת קצת לא משאירה לי ברירה, אלא להשאר בחוסר הוודאות שלי. אני לא מסוגל לעשות את זה למשפחה שלי, אני פשוט לא מסוגל! 

אני חייב לשמור על האמונה שלי שהדברים עוד יכולים להשתנות, כי אם אני אנעל על זה שאני כזה, כבר לא תהיה דרך חזרה אני בטוח בזה.

זוהי מן תגובה בחזרה על התגובה לפרק הקודם. אבל התוכן של התגובה הזאת די מאפיין אותי בתקופה שלאחר הסיפור להורים: אטימות. אני לא רוצה לשמוע על האפשרות של "אני פשוט כזה", וכשאני כן שומע על אפשרות כזו: אני סותר אותה בתוקף...

המחשבות מטריפות אותי

לכאורה, המצב עם ההורים השתפר, אבל ההרגשה האישית שלי הולכת ומתדרדרת. אני חושב שאני אבוד. אני שוב הולך ונכנס למן עולם פנימי משל עצמי ולא משתף בו אף אחד. עולם שרק אני מכיר. וזה גורם חוסר יציבות מוחלט ביחסים שלי עם כולם, אולי אפילו עם שני. אני רוצה.... אני צריך שוב ללכת לטיפול, אבל אני מפחד, זה לא קל להיעזר ככה במישהו ושאף אחד לא ידע. וזה לא קל לדעת שאנשים מודעים לכך שאתה בטיפול כלשהו. הפרתי כמעט את כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי, בתקופת המשבר לאחר שסיפרתי להורים. 
אני שוב נמצא באותו מקום, נהנה בחברת הנשים אך פוזל לכיוון הגברים. אותו מקום שהייתי בו בדיוק לפני שנה, לפני שסיפרתי להם. זה לא דבר טוב, לא למשפחה שלי ובמיוחד לא לי. אני ממש רוצה משפחה, וילדים. אני רוצה עבודה הגונה, בית עם גינה וכלב. הדברים הרגילים. אני כל-כך רואה את עצמי משתלב בזה. אבל מה שאני לא מצליח לדמיין בראש שלי, זו זוגיות. אני לא רואה את עצמי עם בת-זוג, וזה מטריד, וזה מחשיש, וזה מפחיד כל-כך. אני כל הזמן חושב מה יקרה אם מישהי תראה אותי ותרצה להכיר אותי, כמו שראיתי שקורה לאילן בכל הזמן שהייתי אתו, מישהי הייתה מתקשרת אליו ומציעה לו לצאת איתה. למה זה לא יכול לקרות לי? אולי הבנות חושבות שאני עם שני, כמו שההורים שלי חושבים. אולי למרות שנדמה שזה לא ככה, הבנים בימינו עדיין צריכים להיות "האמיצים" שיזמינו את הבנות, ואני כמובן לא האמיץ ופשוט אילן היה מדהים, וגם הייתה לו נוכחות דומיננטית בכל מקום שהוא נמצא בו, ולכן בנות התחילו איתו. אני בכלל שווה משהו?
אני יכול להיות נהדר.... בקטע של הזוגיות, אם רק לא הייתי מובך מקטעים של נישוקים ומזמוזים. ומצד שני, עד כמה שקשה לי להודות בזה, אני חושב שהייתי מסוגל לעשות דברים עם אילן.... לא!!! אני לא כזה, עדיין לא באופן סופי. אני חייב להפסיק להתעסק בעניינים האלה. זה הורג אותי. חופש – כל כך הרבה זמן למחשבות להשתולל. והאינטרנט מלא בחומר בעניין הזה לכל מי שמבקש או, במקרה שלי, ש"מתמגנט" לזה. זה ממש טיפשי, לרצות כל-כך לראות סרט מסוים רק בגלל שמופיעה בו דמות הומוסקסואלית. זה לא צריך להיות הקריטריון שלי לבחירת סרטים. אני צריך להתרחק מכל הנושא. כמה שיותר רחוק. אבל עד כמה אני מוכן לוותר למען המטרה הזאת? לנתק את האינטרנט ואת הכבלים – לא בא בחשבון!!! אז מה?? מה אני יכול לעשות?? אני נואש.
אני הבטחתי לעצמי שאסתכל על בנות לפני שאתנסה בבנים. בינתיים, אני לא קיימתי את ההבטחה. אני רק משקר להורים ולעצמי. אין לי מושג מה יקרה כאן בבית אם יתגלה שאני עדיין חושב על בנים, אני מפחד לחשוב על זה.... זו תהיה טרגדיה של ממש לכל המשפחה, לאחותי ואחי ולאבא ואימא.
אני די בטוח ששני עומדת לחשוף את היומן הזה. זה היה ברור שזה יקרה מתישהו. היא נכנסת לכאן מדי פעם וקוראת יומנים, זה מעניין אותה כמו שזה מעניין אותי. אני חושב שאני אספר לה לפני שהיא תגלה את זה, אני מקווה שהיא תקבל את זה יפה.
בגלל כל ההסתגרות שלי אני הולך ומתרחק מהמשפחה שלי. לפני כמה ימים אחותי הקטנה שאלה אותי "איפה אתה? לא רואים אותך!". זה לא היה נעים לשמוע את זה ממנה. אני די אוהב אותה. פעם לא אהבתי אותה משום מה אבל היום אני ממש אוהב אותה. על איך שהיא עוזרת לאבא ואימא, על איך שהיא מתפקדת כ"מיני-אימא" לפעמים. ו.... גם על זה שהיא מצליחה לשמור על קשר עם הרבה חברות , ולמשוך אליה גם קצת בנים. אני באמת צריך לבלות קצת "זמני-איכות" איתה ועם אחי הקטן בחופש.
ועם ההורים אותו דבר, ריחוק משווע. רק שאליהם אני לא כל-כך רוצה להתקרב כי כל קירוב בינינו משמעו שיחת-נפש ארוכה מאד שבסופה אני יוצא זה שלא בסדר ואני זה שצריך להתחשב בהם, ושני בכלל יוצאת כלבה. 
חשוב לי להדגיש, שההורים שלי מעולם לא שנאו את שני על מי שהיא. הם פשוט לא הבינו למה כאשר שסיפרתי לה על הנטיות שלי היא לא העלתה את הרעיון שאולי מדובר בבלבול. אני בכלל לא מסכים איתם. כן, יש ניתוחים שלהם, שמסבירים מדוע היא לא בסדר, ואני מצליח להבין אותם. אבל אני לא רואה את העולם כמו שהם רואים ולכן אני גם מנתח אותו בצורה שונה.

מה לעשות??? מה לעשות??? אסור לי לשבת בחיבוק ידיים, זה אף-פעם לא טוב. אז מה כן לעשות??

העניינים מתדרדרים....

השלב של הפיצוץ כבר קרוב מאוד, אני מרגיש את זה. אני כבר לא יכול לסבול את ההתנהגות של ההורים שלי (שניהם). כן, גם אבא הצטרף לחגיגה ושניהם ביחד עושים את הפרצוף הכי פגוע שלהם כשהשם שלה עולה. אני לא כבר לא שומע מאימא כלום חוץ מכמה ששני נחותה לידי, כמה שאני לא מגיע לה, כל -כך נמאס לי מזה. אני כל-כך לא מסכים איתה, וזה יכול להיות נסבל מדי מפעם כשהיא אומרת את זה, אבל עכשיו זה כל מה שיש לה לומר לי וזה מדכא. ואז אני הולך לחדר ומסתגר ומי נכנס? אבא! אבא'לה היקר, מרגיע אותי ומנסה להסביר שאימא רק צוחקת, אבל מיד נכנס איתי לשיחה שאני שפוט של שני ושאני מזדנב אחרי שני לכל מקום כשבצעם אנחנו לא חברים, וששני רק רוצה להראות לו ולאימא שהם לא ישיגו את מה שהם רוצים. שטויות במיץ, אבא, שטויות במיץ!!!!!!
אני חבר כל-כך טוב שלה, זה טבעי שאני אהיה אצלה הרבה ואבלה איתה, ואלך לכל אירוע שלה. אז למה אני צריך לתת דין וחשבון להורים שלי על הפגישות שלי איתה.
ואם אצל אימא זה בלתי נסבל, אצל אבא זה כבר שוחק עצבים. כי אבא לא מדבר כמו אימא, הוא צועק, הוא נובח. וכשזה קורה אני פשוט אוטם את עצמי ולא מקשיב לו ולא לאף אחד אחר בבית - זה מה שירחיק אותי מההורים. ולא די בכך, הוא מתעקש להישאר בחדר שלי כדי לשחק במשחק מאד פשוט שמגיע עם ווינדוס ופתאום הוא שם לב שהחדר שלי מבולגן. כשאבא רואה חדר מבולגן אז מתחיל להיות לו אדום בעיניים והוא הופך למן גייזר שמספיק שהוא טיפה יהיה עצבני עליי בגלל משהו אחר והוא יתחיל להתפרץ. והנושא הזה עם שני מעניק לו לא מעט עצבים עליי, שילוב שיצר מריבה מאד קשה אִתו. נמאס לי אבא, נמאס לי, השולחן שלי לעולם לא יהיה מסודר תמיד, אני הרי חי פה!!! אני לומד פה!!! אני נמצא בתקופת הבגרויות שבה אני פורש על השולחן שלי את כל החומרים שאני צריך לשנן, תעזוב אותי במנוחה!!!!
אימא הציעה שאני אחזור לטיפול פסיכולוגי.... אם רק הייתי יודע שההורים לא יהיו לחוצים כמו שהם היו לחוצים כפעם הלכתי לפסיכולוגית, הייתי בשמחה הולך. אבל מה לעשות - מאז שסיפרתי להם להורים שלי יש בעיות אמון קשות בכל מי שמדבר איתי. אז אמרתי לאימא שאני מעדיף שלא לחזור לזה, בצורה נורא בטוחה ונראה לי שהיא לא תציע לי את זה שוב.
אני מפחד..... כל-כך!!! כשכבר אין לימודים אז אני כבר לא אוכל לתרץ את הפגישות שלי עם שני וההורים מעלים יותר ויותר את סף הפגישות. הם דורשים שאני אדלל את הקשר בינינו, ואני רק מרגשי שאני ושני מתקרבים. אני בטוח שאם אני אדבר על זה עם שני היא תגיד לי שאם צריך אז באמת נתרחק, אני כל-כך לא מעוניין בזה. זה רק יגרום לי רגשות אשם. למה היא צריכה להיות מעורבת בכל זה? מסכנה! זה עניין שלי ושל ההורים הבעייתיים שלי והיא נתקעה באמצע, חוטפת כמעט את כל המכות שההורים זורקים עליי.
ההורים שלי בטראומה, ושם דבר לא ישנה את זה. האמון שהיה להם בי בכיתה י' כבר לא יהיה אותו דבר. ואני הולך לאכול אותה בגלל זה... בגדול.... אני מאד מקווה שזה לא נכון, אבל לדעתי זה לא הולך להיות הפרק האחרון שבו אני אדווח על התדרדרות.....

מטפסים על הקירות

אני כבר לא יכול לסבול את זה. אני מריח את זה, הכל עומד להתפוצץ שוב, ואני אכנס לתקופת משבר נוספת. אימא מטפסת על הקירות, מחפשת רק סימן קטן חשוד שיראה לה שאני כן או לא השתנתי. אני חושב שהיא מאמינה שאני לא השתנתי בכלל. אני לא יודע אם השתנתי. אני נמשך לבנות? אני כבר לא נמשך לבנים? לא יודע, לא יודע.... או שאני מפחד לענות. ולכן בכל פעם שאני לבד עם אימא אני מקבל מן מבט עלוב כזה של אחד שאין לו מה לומר. אחד שלא בטוח בעצמו, וזה מדאיג אותה עוד יותר. וכל מה שאני מסוגל לומר לה זה "יהיה בסדר", "יהיה טוב", "אני השתנתי לגמרי", "הסיפור הזה מאחורינו". שקרים על-גבי שקרים. ערמה ענקית של שקרים. רק כדי שאימא לא תדאג. אני מניח שגם אבא נורא דואג, תמיד הדאגה שלו נחשפת בשלבים יותר מתקדמים של המשבר.

השיחות אימא-ילד שנהגנו לעשות הרבה אחרי שסיפרתי להם הִדללו מאד, כי כל מה שאני שומע מאימא זה השמצות לגבי שני וזה כל-כך מפריע לי. אני לא כועס עליה, אני מבין אותה, אבל אני לא יכול לומר שזה לא מפריע לי. "כי היא חד..." היא אומרת ולא מסיימת את המשפט כאילו זו מן מילה אסורה. היא לא, אני מכיר את שני יותר טוב ממנה. אבל זה לא עוזר, אימא בטוחה שהיא "חד..." מינית. לכן, כל המערכת פגישות שלי עם שני חייבת להיות סודית. אם אני הולך אליה, אני חייב לספר שיהיו שם עוד כמה בנים ובנות, כי חשוב שיהיו שם בנים, ואז אני גם חייב לספק הסברים לגבי הנטיות של כל הבנים והבנות. כל יציאה שלי מהבית רשומה במפורט בראשם של ההורים שלי. נעשיתי שקרן גדול. אבל אני מוכרח לשקר, כדי שאני אוכל להיפגש עם שני. יש פער גדול בין הציפיות של שני והצפיות של ההורים שלי בקשר לקשר שלי ושל שני. ואני כמו בובה צריך ליצור איזונים ביניהם. כי אם אני אטה לכיוון של הוריי, אז אני אכניס את שני למשבר כבד ואם אני אטה לכיוון של שני..... זה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע.

יום אחרי המריבה שלנו קרה בדיוק מה שחזיתי. אפשר לומר שלא כל-כך ליבנו את העניינים ורק דילגנו מעל הריב הזה. קצת מאכזב, אני מעדיף לא לחזור לזה. אני מפחד מההשלכות. עכשיו אני חייב לעשות איתה את השיחה של הקיץ. לזרוק לה בפרצוף שהרבה דרים שהיא מתכננת לעשות איתי בקיץ לא יתקיימו בגלל מרותם של ההורים שלי, בגלל שאני רוצה אימא שיכולה לתפקד. בגל שאני רוצה אבא שישמור על השפיות שלו. זה הולך להיות מאד עצוב. ההורים שלי כבר מונעים ממני לעשות כל מיני דברים עם שני וזה די חונק. אוי.... אני רק רוצה להשתחרר מהצרה הזו, אני לעולם לא אנטוש את ההורים שלי. הם היו טובים... טובים מדי מכדי שאני אנטוש אותם. ובגלל זה אני גם לא מוכן לפגוע בהם. ועכשיו גם הדאגה הענקית שלהם יכולה לפגוע בהם, פיזית (התקף לב), נפשית (טראומות), ולהשאיר להם פצעים ענקיים. היא כל כך תתאכזב, שני שלי, שני שלי שאני כל-כך אוהב. היא כל-כך רצתה שהקיץ הזה יהיה שלנו יותר מכל קיץ אחר. "תמנע מלהיפגש איתה" אבא ואימא אומרים לי. אני לא יכול ואני לא רוצה!!!!!!!!!!!!! אני בסוף אמחץ בין הקירות שאבא ואימא ושני סוגרים עליי. זה נראה בלתי-אפשרי "להתאזן" בין הציפיות שלהם. 

"תחשוב מה אתה רוצה", העצה הברורה והמתבקשת, אני רק רוצה שיהיה טוב לכל מי שמסביבי, וזו לא סתם איזו קלישאה, אני באמת רוצה את זה. ורק כשכולם יהיו מאושרים ולא דואגים אז יהיה לי את החופש לבחור מה אני רוצה לעשות (אז בעצם יש לי פה איזשהו אינטרס...).

אני כל-כך שמח לצאת לחופש הגדול. אבל נראה לי שזאת עומדת להיות תקופה לא פחות קשה מזו שהייתה לאחר שסיפרתי להורים. האחים הקטנים שלי נורא מסכנים בתקופה שכזו, הם רואים את אימא ואת אבא בוכים, הם יודעים שזה עליי, אבל הם לא מבינים למה. אימא שלי מבטאת את השנאה שלה לשני בכל הזדמנות. ומכיוון שזו החברה הכי טובה שלי, אז הרבה פעמים השם שלה מופיע בבית ואת היא מתקיפה. כששני באה אליי, היא לא מראה לה את השנאה הזו. אבל היא שונאת אותה. היא חושבת שהיא בחורה מקסימה, והיא גם "חד..." והיא גם מסרבת לתת הזדמנות שיהיה ביני ובינה קשר של חברים (במובן הסטרייטי). חבל.... דווקא בתקופה הזו חשבתי לפתוח דף חדש ובאמת לעזוב את המחשבות על הנטיות, אבל כשאימא מנקרת לי בראש אני לא יכול שלא לחשוב על זה. "תשתנה, תשתנה כבר!!!!!!", כלום.... שום-דבר לא משתנה. רק הרצון. ככה הייתי אומר לפסיכולוגית שלי. רק נוצר בי רצון עז להשתנות. אבל לצערי, זה לא קורה...

זה שוב קרה

אני מרגיש אשם, יצור מסכן ומפלצתי שעושה רק רע למי שמדבר איתו. אני שונא להרגיש ככה. אני שונא להרגיש ככה במיוחד כשאני לא מאמין שאני אשם. לא אוכל לספור את הפעמים שבהם העלבתי את שני. והיום זה קרה שוב. זה פשוט נראה יותר מדי קשה שלא להעליב אותה. היא כל-כך שברירית. ככה זה נראה לי. אבל בכל פעם שהיא נעלבת ממני, גם אם זה מהשטות הכי קטנה, אני בסוף זה שמתנצל ואני זה שנאלץ להסביר את עצמי. ובכל פעם שאני מעליב אותה היא עושה לי מן סצנה מסריחה. או שהיא בורחת ממני או שהיא נעשית שקטה בצורה מרגיזה. 
אני כל-כך הייתי רוצה להיות כמוה, נחוש בדעתי שאני הוא הצודק, אני כל-כך הייתי רוצה קצת לגרום לה לרגשות-אשם.כי אני מעולם לא הרגשתי לה להרגיש אשמה, רק להפך. אם אני אעז להתעקש ולומר כי באמת לא קרה כלום ואין לה ממה להעלב אז היא תשחזר את ההתרחשות בצורה שלא משנה איך מסתכלים על זה - המניאק הוא אני. ואני חושב עכשיו על איך היא מתקשרת לאחת מחברותיה ומספרת על כמה מניאק הייתי היום. אוף! היום אני צדקתי, לא היה לה ממה להעלב. אני לא אתקשר ולא אתנצל. 
ליד מי אני אשב מחר? זאת הבעיה שלי ובכלל שלנו, שבלעדיה אני כלום. אני פשוט אשב מחר בכיתה ואשמור לה מקום, ואראה אם היא תתיישב לידי או לא. ממש פסיבי אני. אני שונא את זה. "תשלוף קצת ציפורניים, תהייה קצת תוקפני אליה כמו שהיא לפעמים אליך!", זה מה שאני אומר לעצמי, אבל החלק המעשי הוא הקשה. 
אני כל-כך אוהב אותה, ואני מכיר את הקלות שבה היא נעלבת. אבל זה כל-כך מגביל, זה כל כך מגביל את האמת. יש אמיתות שאסור להזכיר לידה, כי היא תעלב, כי היא תכנס לסערה רגשית. הלוואי שאני יכולתי להפגין רגשות חצי מאיך שהיא מפגינה: שנאה, כעס, עלבון, וכמובן - אהבה. לא. אני בכלל בוק שלא יודע לעשות שום-דבר חוץ מלחייך. מה יהיה מחר? מה יהיה מחר?

דיברתי עם אבא של אילן לפני כמה ימים. הוא שאל מה נשמע, מה העניינים איתי, איך הולך וביקש את עזרתי. כמובן שהסכמתי, אני עדיין קשור למשפחתו של אילן, הרי פעם פחות או יותר גרתי שם. אז ביצעתי את מה שאבא שלי אילן ביקש ממני. עשיתי את מה שביקש ומעבר לזה. היום מיד אחרי ששני נעלבה ממני התקשרתי לאילן כדי לספר לו. אפשר לומר שהוא היה אדיש, אדיש מדי. מהר לסיים את השיחה שמא ימות משעמום-עודף.
אז, בדיוק אז, צלחה עליי הרגשת הנאחס המוכרת. הרגשת ה"איפה אני מוצא חבל תלייה" (לא להבהל - זו רק הרגשה - אני לא אתאבד). ישבתי ושרבטתי לי במחברת כמה שירים. שיר אחד על שני ושיר אחד על אילן, שתי דמויות עיקריות בחיים שלי. רשמתי שבלעדי שני אני נשאר חשוף לרגשות שלי, ושאילן הלך לי פתאום לאיבוד ואני לא מוצא אותו. בכלל, פתאום השירים הם מן מקום מפלט שיש לי בכל פעם שאני במצוקה. אני פותח את אחת המחברות ורושם שיר, וטפשי ככל שיהיה, אני אוהב את זה שיצרתי לי משהו, משהו שהוא רק שלי, ביני לבין עצמי.

הדבר היחיד שעודד אותי הוא החזרה הביתה וההשתתפות הראשונה שלי במערכת הבחירות. המשגיח בקלפי היה נורא נחמד, כשהוא הציץ לי בתעודה הוא אמר לי מזל טוב על הבחירה הראשונה. דווקא ציפיתי שאדם כמוהו יהפוך לזומבי אחרי יום ארוך שהוא מקבל הרבה תעודות זהות. אבל הוא היה נורא נחמד, טוב שיש אנשים בעולם שעושים קצת מעבר לדרישות העבודה שלהם.
אז חזרתי הבייתה אחרי יום ארוך ומדכא, עם פרצוף אדום, אחי הקטן עצבן אותי וסגרתי על עצמי את החדר. וישבתי והתבלטתי עד שנגמר היום. אני כל-כך שמח להיות אחרי הבגרות במתמטיקה, זאת הייתה הבגרות היותר מלחיצה השנה. נשארו עוד כמה, אני מניח שאני גם אלחץ מהן אבל משום מה בבגרות הזאת היה יותר לחץ מתמיד. אולי בגלל שכתבו על הבגרות הזה הרבה בעיתון ודיברו עליה בטלוויזיה. והנה סיימתי אותה בהצלחה. יופי לי. 

אני מאד רוצה לחזור על השיחה הזאת עם אילן והפעם שהוא יתלהב מהדברים שאני אומר לו, כמו שהוא התלהב פעם, ושאל וחקר אותי ורצה לדעת עוד ועוד ושאני אגיד לו את זה שוב ושוב. אבל בכלל לא היה לו איכפת. אני רוצה לשוחח איתו בכל שבוע ושהוא יספר לי מה שלומו, שהוא יספר לי על חברה שלו, שהוא יבקש ממני עזרה בלימודים. אבל זה לא קורה. אילן הוא כבר לא האילן שהכרתי ולעולם לא יהיה. הוא יתקשר אליי כשייבוא לו או כשהוא צריך משהו, וזה לא קרוה לעתים קרובות. בגלל זה אני לא מתקשר אליו, כי כשאני מתקשר אליו ובדיוק באותו רגע לא בא לו לדבר איתי, אז אני מקבל שיחה מאד שטחית וסתמית שסתם מדכאת אותי.

אם רק אני אצליח להגיע להבנה עם שני, כשאנחנו כבר מספיק קרובים שבכלל לא צריך לעשות סצנה מכל עלבון, שצריך לדבר בו ברגע אחד עם השני, שצריך להבדיל בין צחוק לבין רצינות (ויש גבול דק ביניהם), שיש יחס שנותנים למורים ולילדים דפוקים ויש יחס שנותנים אחד לשני. לא צריך להתאמץ כדי למצוא ממה להעלב, השאלה היא במה העלבון תלוי, במצברוח שלה. למה אני מעולם לא עשיתי לה דבר כזה וגם לא חושב על עצמי עושה את זה?? אויש, שני, את חברה כל-כך טובה שלי, ויש בינינו כל-כך הרבה הבנה. אז איך זה שאת מצליחה לחשוב שאני פוגע בך בכוונה או שאני בכלל אומר משהו שיפגע בך?
אני רוצה לכעוס עליה כי זה מכעיס. שתעשה את כל הסצנות שלה לחברות החארות הרבות שיש לה ולא לי. להיות קצת נקמן, מה קרה? אסור לי? לעשות מה שאני מרגיש ולא להיות מוג-לב. להראות לה שהיא לא תכתיב לי את מה שאני אומר ואת מה שאני לא אומר. "ממש אמירות חזקות, אבל מתאים לאבא שלך לומר דבר כזה", חלק אחד שלי טוען. יש לי בעיה פסיכולוגית ב"סופר אגו" שלי (מושג פסיכולוגי מאד מעניין שמצאתי במילון לפני כמה ימים שקולע בול למצב שבו אני נמצא עכשיו). 

מצד אחד אני נורא עדין וחסר אגו ומצד שני אני מרגיש שמשהו פה חסר...

אין מצב

צפינו קצת באירוויזיון. אני דווקא אוהב את התחרות הזאת. נורא נחמד, לשמוע שירים מכל העולם, ולפי המקום ממנו בא השיר שהרֹב חשבו שהוא הכי יפה נקבע המקום שבו יתקיים האירוזוויזיון בשנה הבאה. בד"כ כל השירים שם הם די פלצניים, על אהבה, שמחה. שירים קופצניים כאלה. אבל יש שירים נחמדים. דווקא ליאור נרקיס היה נורא חמוד, כל עוד הוא לא מעלה את האף, אז הוא ממש מוצא חן בעיניי.

אני בעיצומו של חודש המבחנים הגדול (ואני רק בתחילתו) ובגלל זה אני לא פנוי לתת למחשבות שלי על דברים אחרים לזרום. אם הייתי כותב פרקים בתקופה הזאת זה היה רק על מתמטיקה או על היסטוריה או על עוד מלא מקצועות שיש לי בהם בגרות השנה. אבל, אלה מחשבות שבאות והולכות ואין להן כל משמעות אז אני משתדל שלא להרבות בכתיבה עליהן.

מה שכן - כעת חזיתי בירושה קטנה של אחותי הקטנה. השנאה, השנאה הבלתי-מוסברת להומאים ולסביות. השנאה שאין לה סיבה חוץ מהעובדה שהאנשים הם הומואים ולסביות. "הנה טאטו, איכסה, שילכו לעזאזל!!", "מה?! למה?" שאלתי אותה מזועזע, מקווה שהיא תענה "אני מעדיפה לשמוע את המורדים והם השתלטו על כל הבית-ספר". אבל לא, כמו שפחדתי הם ענתה "אתה יודע שהן לסביות?!!". אם אבא לא היה נוכח בחדר, הייתי שוטף אותה קצת ומלמד אותה סובלנות. אבל הוא היה שם. כשההורים נמצאים בסביבה אני משתדל מאוד להתעלם מכל נושא של חד-מיניות, לא להביע דעה, שמא הם יחשבו שאני מגונן על עצמי. ההורים שלי, ובמיוחד אימא בהסטריה שאולי אני שוב מסתיר מהם משהו. שאולי אני עדיין נמשך לגברים ומתכוון לממש את זה.

אחרי שסיפרתי להם על המשיכה הזאת, זה היה בלתי נסבל. לחזור הבייתה ולראות את אימא במטבח עם פנים אדומות מנגבת את הדמעות בבהלה, "אתה מבטיח שיהיה בסדר??" היא שואלת אותי באומללות, "כן אימא, יהיה טוב!" אני עונה לה ומשתדל בכל הכוח להיות בטוח במה שאני אומר. לאחר שסיפרתי לפסיכולוגית שלי שזה נורא מלחיץ אותי לראות את אימא בוכה ולפעמים גם את אבא בוכה היא דיברה איתם, וביקשה מהם להאמין בי, כי גדל בי פחד מאד גדול לכישלון. אז ההורים שלי בדרכם המסתורית נרגעו קצת. התחילו להפעיל עליי פחות לחץ שאני אדלל את הפגישות עם שני "המתירנית הזאת", ואתחיל לצאת עם בנות ולצאת עם עוד חברים. אבל האי-לחץ הזה לא עשה את מה שהוא היה אמור לעשות ובאמת בתקופה האחרונה הרשתי לעצמי להפגש יותר ויותר עם שני, וכמעט שהפסקתי לחלוטין לחשוב על דברים שאני יכול לעשות במסגרת של בלי שני. ועכשיו הדאגות והספקות של אימא שלי שוב התחילו לעלות. "מה אתה עושה עם שני?", היא שואלת אותי. היא יכולה לרדת על שני חזק. ההורים שלי סבורים ששני בכלל לסבית ובגלל זה לא התפתח בינינו קשר. "אתם כל הזמן ביחד, אז למה אתם לא מתנשקים כבר??".... הם אומרים... "אה.... זה כנראה בגלל שהיא כזאת". הם אומרים אחד לשני. "כזאת" - ככה הם אוהבים לעצבן אותי. ואז אני נכנס לחדר שלי ואוטם אותו במוסיקה מרגיעה ולא רוצה שאף אחד ידבר איתי. ואז הם נכנסים ומתנצלים או יותר גרוע - נכנסים ומסבירים לי שהם צודקים ושאני טועה. "אז למה שלא תתחיל לדבר עם בנות באינטרנט?, אח של חברה שלי הכיר שם מישהי מאוד חמודה, למה שלא תנסה", אימא הציעה לי השבוע, וכשאמרתי לה שזה לא כל כך נכון שכל הבנות שמכירים באינטרנט איכותיות ושתחכה קצת עם הקטע הזה שאני אתחיל לצאת עם בנות. היא אמרה בייאוש "בסדר". אז היא דחפה את הראש שלה לעיתון וכשהתקרבתי אליה ראיתי שהיא נורא מתאפקת שלא לבכות. זה קורע אותי לגזרים לראות את אימא שלי בוכה, אני לא מסוגל להיות הגורם לזה. "יהיה בסדר, יהיה טוב!!" אני מנסה לשכנע אותה לשווא. "אבל אני לא רואה שום שינוי בך, מה אתה עושה כדי להשתנות". באמת אין לי מה לענות לה. אני לא עושה כל-כך הרבה. אני אפילו לא עושה שום-דבר. יש לי רשימה של פתרונות לא ריאליים לבעייה שלי. פתרונות שאני יודע שאני לא אוכל לבצע. ללכת למועדון ריקודים, להתחיל לשחק כדורסל וכדורגל, להתחיל להאמין בעצמי, להשתחרר. לא, אני לא מצליח לעשות את זה. כלומר - אני לא מצליח להתאמץ בשביל לעשות את זה. אני לא מצליח לעשות את המאמץ בשביל להתאמץ לעשות את זה. זה פשוט לא ילך.
נורא חבל לי שאחותי תצא הומפובית. היא דווקא נורא חמודה. היא פשוט מקבלת הרבה מההורים שלי, שזה טוב אבל אני כל-כך לא רוצה שהיא תירש את זה. אני לא יודע כיצד ליזום איתה שיחה על זה ולגרום לה להבין שזה לא נורא שאישה אוהבת אישה או שגבר אוהב גבר ותבין את המוטו "חייה, ותן לחיות". כי לומר משהו כמו "שילכו לעזאזל, מתאים רק להורים שלי והיא סתם אמרה את זה.

אני חשבתי שההורים שלי יתמכו בי אחרי שאני אומר להם שאני נמשך לבנים. רציתי לספר להם את זה עכשיו כי רציתי שהם יסלקו את העוינות לסוגים כאלה של אנשים מהבית כדי שהאחים הקטנים שלי לא יגבשו דעה מוטעית על זה. כשהבנתי פתאום כמה טעיתי בנוגע להורים שלי, אז גם החלום שלי בנוגע לאחיי התנפץ. היש מצב שהאחים שלי ילמדו לקבל דברים כאלה כמו שאני מקבל??

מן דכדוך שכזה....

יש לי מן דכדוך כזה, שתוקף אותי מדי פעם. מן שאלה שעולה לי בראש ומורידה לי את כל הבטחון העצמי והמצב הטוב לרצפה.


האם אני ילד משעמם??


ערב ל"ג בעומר. ילדים יוצאים, ילדים נפגשים. מארגנים מדורות או סתם על-האש. לילדים יש מעין "חבורות", קבוצת חברים שהם נמצאים איתם. ואני, מיהם החברים ב"חבורה" שלי? שני ו.... מי עוד? ברגעים כאלה אני רוצה לדחוף את הראש לכרית ופשוט להרדם. אין לי חברים. אמנם יש לי את נועם ויש לי את אילן ויש עוד איזה שתי ילדות מבית-ספר, אבל אלה רק חברי בית-ספר, שלא עושים איתם כלום. אולי זה בגלל שאני לא עושה כלום בשביל ליצור קשרים עם ילדים אבל מה עם הילדים עצמם? הם לא יוצרים קשרים. עם מי הם יוצרים קשרים? למה אני לא נראה להם כאחד שהם רוצים להתקשר איתו? אני משעמם?...


אולי כולם חושבים שאין להם סיכוי איתי. שאני מאלה שאי-אפשר ליצור איתם קשרים כי הם כבר קשורים מדי למישהו. אני קשור מדי לשני? בבית הספר אנחנו תמיד ביחד, תמיד. הזמן היחיד שתמצאו אותי בלי שני זה יהיה כשאחד מאיתנו סיים ללמוד מוקדם יותר מהשני. אבל השאלה היא מה זה משדר? זה משדר לבנות שאני ושני חברים? זה משדר להן שאני "תפוס". אני לא רוצה שיתעסקו איתי כדי שאני אצא איתם. אני רוצה קצת להרגיש כאילו אנשים רוצים להכיר אותי. אני רוצה שגם אנשים כמו אילן יהיו חברים טובים שלי.
שני היא די בררנית בילדים, יש הרבה ילדים בבית ספר שאני חושב שהם ממש חמודים או ממש בסדר והיא סותרת אותי ומיד מציינת תכונה מעצבנת שלהם או אפילו סתם אומרת "הם מעצבנים בגלל שזה מי שהם". אני לא שונא אנשים סתם ככה, צריכה להיות סיבה מאד טובה בשביל שאני אשמנא בן-אדם. אני מהטיפוס שפוגעים בי 4 פעמים ואני עדיין לא שונא, ואז פוגעים בי עוד פעם אחת ואז אני אומר "אם תפגעו בי עוד פעם אחת אני אשנא אתכם עד שתבקשו סליחה" (התיאור לקוח מתיאור של דמות אחת, שנורא התאים לי להצמיד אותו גם אליי). אבל שני קודם מבקרת, מחפשת את רשימת התכונות שהיא רוצה ואם הם לא קיימים אז האדם לא יהיה קשור אליה ואז היא גם מרגישה חופשי לבקר את האדם הזה כמה שהיא רוצה.
אולי בגלל שהרבה ילדים קושרים את כל התכונות של שני אליי, ובגלל ששני היא די אסרטיבית אז הם חושבים שגם אני כזה. אני לא, אני אפילו די גמיש באופי שלי. אני מאמץ תכונות רצויות באנשים (את התכונות שאני יכול לאמץ). אני גם לא דוחה חיצונית. תמיד אני דואג להתלבש יפה (במידה הדרושה, אני לא אוהב את מה שנקרא "לדפוק הופעה"), להריח טוב. אני בכלל לא מדבר גסויות, אני אפילו די מנומס. אז מה הבעיה בי? למה לא קיבלתי טלפון מאדם אחד שיזמין אותי לבילוי הערב. למה אני אבלה את הערב שלי עם שני.


אוף! אני באמת אוהב להיות עם שני. אבל הבילויים שלנו ביחד הפכו להיות נורא חד-גוניים ואף מאוסים. ומנגד החיים עם הרבה חברים קורצים לי. לפעמים החיים שלי נראים כל-כך אפורים ומשעממים.
"יאללה, בואו נכנס לבעסה..." עכשיו היא אומרת בציניות. "תפסיק לרחם על עצמך" האישיות המבקרת מוסיפה.
מה יהיה בחופש הגדול? עם מי אני אהיה, רק עם המשפחה ועם שני? אני צריך לעשות משהו ומהר. מה לעשות?


אני בכלל מוכן לקבלה של חברים? האם זה לא אני שסוגר את עצמי בפני האנשים? אני מסבך את עצמי במשהו שאני לא מסובך. היועצת הייתה אומרת שזה שטויות ושיש בי כל-כך הרבה, אני רק צריך להשתחרר קצת מכל הביקורתיות הזאת על עצמי. היועצת צודקת. כן, הפרקים שלי ביומן מתחילים להדמות זה לזה. כולם באווירה של עצבות ודיכאון. מי היה מאמין שהאדם שרושם את היומן הזה הוא האדם שהכי סביר שתראה אותו מחייך.

אח... געגועים לילדות!

היום עברתי עם האוטובוס ליד בית-הספר של אחי הקטן וראיתי אותו מבעד לגדר משחק כדורגל. זה לא פעם ראשונה שראיתי אותו בבית-הספר שלו. אבל הפעם זה גרם לי לחשוב קצת על איך אני הייתי בגילו. גם אני אהבתי לשחק, אולי מעולם לא ידעתי או שיחקתי כדורגל, אבל גם אני שיחקתי. זה ממש משעשע לחשוב על זה אבל בכל הפסקה כולם היו יורדים לרחבה הגדולה של בית הספר ומתחילים לשחק מחבואים,תופסת, חיי שרה. כאילו שזו פעולה אוטומטית שברור שזה מה שצריך לעשות בהפסקה. אני לא זוכר אם מישהו היה צועק בכיתה "היום בהפסקה משחקים חיי שרה!", פשוט כולנו ידענו את זה וזה מה שהיה לנו לעשות.
כמה כיף לאחי הקטן שאין לו דאגות והדאגה היחידה שלו באותו רגע הייתה להבקיע גול או לא. כמה הייתי רוצה להתחלף איתו קצת ולהרגיש שוב ילד. היום אני גדול, גם אם אני רוצה להראות ילד אני אראה כמו מפגר. היום אנשים כבר לא יורדים בהפסקות לשחק תופסת אלא הולכים לקיוסק שליד בית-ספר ומעשנים. מה קרה? איך פתאום הכל השתנה ואני נשארתי ילד. ילד! ממש ילד, שמוכן לשחק מחבואים ותופסת, שמשחק במחשב ללא הרף, שמוכן להתדגדג ולדגדג לפעמים. היום זה כבר לא מתאים. די אני כבר חמור גדול. גם אם יתנו לי את האפשרות לשחק אני לא ארגיש נוח בגלל הגודל שלי. היום בית-ספר זה כבר לא צחוק ואתה צריך להשתמש בפעולת החיבור שלימדו אותך בכיתה ב' בשביל לענות על תרגיל בחשבון דיפרנציאלי או בטריגונומטריה ומיני שמות מסובכים שכאלה. היום בספורט אתה צריך לרוץ 4000 ק"מ בלי לעצור, היום פתאום אנשים מסתכלים על הצורה החיצונית שלך, היום זה כבר לא מה שהיה פעם. אני גדל וגדל וככל שאני גדל אני יותר ויותר כמה לעבר. הלוואי הלוואי שהיו ממציאים מכונת זמן, הייתי מתקן כל-כך הרבה שטויות שעשיתי בחיים. נראה כי העבר הרחוק תמיד נראה הרבה יותר יפה מהעבר הלא-רחוק, כנראה אדם נוטה לשכוח את הזכרונות הפחות טובים שלו. ככה זה גם עם אילן שעכשיו אני זוכר רק חברות טהורה וטובה, רק אם אני ממש חושב על זה אז אני נזכר גם בקטעים הפחות טובים שלו. אני רוצה שגם העתיד יראה ורוד. כלומר, במשמעות של טוב יותר. 

אני רוצה לעמוד בתוך העולם שהכניסו אותי אליו פתאום ללא הודעה מוקדמת ולהבין מה אני רואה סביבי ומה אני אמור לעשות. "מחשבות כאלה רק מייאשות אותך. נו... תתחיל כבר לחיות ומספיק לחשוב על מה אתה צריך כל הזמן", כך אומרת לי האישיות הביקורתית שלי. "כן, אני בהחלט צריך, אבל מה צריך לעשות בשביל לעשות את זה", אני עונה לה....

אז יש עוד בעיות??

יום ארוך היה לי היום. ארוך מדי. כשחזרתי הבייתה כולם כבר היו ישנים. יום מלא בתחושות לא נעימות ובארעים חדשים. אני תמיד ראיתי את עצמי כילד טהור, שלא מקלל, שלא מסניף, שלא שותה ושלא מעשן. אני לא מקלל מבחירה, וגם בגלל שאני לא מצליח להגיע למצב שבו אני מקלל אנשים בפרצוף באופן טבעי. אני לא מסניף כי... טוב, כי כל הסדנאות שהעבירו בבית ספר וכל הסדרות המשפחתיות שגדלתי איתם חינכו אותי להתרחק מזה. אני לא שותה כי פעם ניסיתי להשתכר בעזרת שני בקבוקי בירה לבנה וזה היה מאוד קשה להתאפק שלא לירוק את הגועל-נפש הזה מהפה ובסוף גם לא השתכרתי. אני לא מעשן. אני שונא סגריות. בתקופת אילן ניסיתי כמה וכמה פעמים עד שהגעתי למסקנה שזה נורא נורא מסריח ואני לא רוצה לנסות את זה שוב. התמימות שלי לא נותנת למחשבה, שסגריות זה דבר רע ושרק מבוגרים מעשנים, לחמוק ממני. בסוף כיתה ו' כשראיתי את אחת מהחברות הטובות שהיו לי אז מעשנת חטפתי שוק, לא הבנתי, חשבתי שהיא עושה את עצמה אבל לא, זו היתה סיגריה אמיתית והיה גם עשן ואפר. אני לא חשבתי שזה מגניב, חשבתי שזה טפשי וכילד טוב מיד ניסיתי לשכנע אותה להפסיק, כמובן שזה לא עזר והיא רק נכנסה לזה יותר ויותר והיום כשאנחנו כבר לא כל-כך בקשר היא כבר הגיעה לסמים מזדמנים. את אילן הכרתי כאחד שלא מעשן אבל שהתנסה כבר בעישון. אבא שלו נתן לו לנסות בכוונה שהוא יבין כמה זה מסריח ויתרחק מזה. טוב.... אבא שלו טעה, לקראת סוף כיתה ז' אילן ניסה שוב לעשן ובכל פעם שראה מעשנים הוא דאג לקחת שאכטה, ידעתי שזה בגלל הפוזה. הוא גם אהב לדבר איתי על זה כמה שהוא חושב שהעשן מגניב. העובדה שהוא לקח שאכטות מזדמנות לא הפריעה לי. פעם קנינו קופסת סיגריות ועישנו ביחד, עישנתי סיגריה שלמה מתחת לאיזה ביניין בשכונה שלו. אח"כ שנינו נורא נלחצנו וכשחזרנו הבייתה מיד צחצחנו שיניים. אבל השאכטה הראשונה שלי הייתה בכיתה ז' מהילדה מהיסודי שהתחילה לעשן. לפני זה היו לי סיוט, ממש חלום בלהות, שאני מגיע לבית-ספר ואני רואה אילן מעשן, זה נראה לי כל-כך לא נכון וזה הפחיד אותי. כשהוא התחיל לעשן בכיתה ט' נורא כעסתי עליו. הוא עישן סיגריה-שתיים בשבוע והוא נורא התעצבן עליי שהגדרתי אותו כ"מעשן". אבל ההשתנות שלו באה עם העישון ואני לא יודע אם העישון הוא הסיבה הישירה לכך אבל הוא התחיל להסתובב יותר ויותר עם מעשנים, עם שתיינים ופחות איתי. 

אז פגשתי את שני, ילדה שבכלל לא ניסתה עדיין לעשן, אבל היא החזיקה דעה מאד ברורה לגבי עישון: זה בטח כיף למי שמעשן את זה. תמיד ראיתי את שני כילדה כמוני: טהורה, שלא כל-כך מבינה לאן בני גילנו ממהרים כשהם מעשנים או כשהם מעמידים פנים שיש להם מערכת יחסים (אני חייב להודות שיש כאלה שיש להם מערכת יחסים יפה אבל יש כאלה שהיחסים ביניהם הם רק פוזה - ולאלה אני מתכוון). כן כן, על שני עברו יותר מחמש-עשרה שנים ללא סיגריות...

היום היא סיפרה לי שביום שישי היא קנתה קופסת סיגריות בשביל לתת סיגריה לחברה שלה (אחת חדשה - שימו לב לכמות החברים שיש לה) שהיא מהמעשנים. אז היא נתנה לה סיגריה ופתאום גם נורא התחשק לה לנסות, היא לקחה סיגריה ועישנה...!!! טוב, כשהיא סיפרה לי את זה הייתי גאה בה. "נו, וזה באמת היה דוחה??" שאלתי אותה. "לא זה דווקא היה כיף, עישנתי גם אחת הבוקר(!!!!)" היא אמרה לי ופניי החווירו בעוד שהיא מראה לי את הקופסא של הסיגריות בתיק שלה. שני?! שני שלי? אוהבת לעשן???

הניסיון שלי עם אילן גרם לי להגזים בתגובה שלי. זה התחיל ב"שני, בבקשה אל תעשני!" והיא אומרת "תרגע, זה בסך-הכול סיגריות, אני אולי אעשן פעם ב...". זה המשיך ב"טוב שני, לפחות אם את מעשנת אז אל תעשני לידי" והיא אומרת "לא למה, על העיקרון אני אעשן לידך, מה הבעיה שלך עם זה?". לא ידעתי מה לענות לה. יש לי בעיה עם זה. יש לי ניסיון מחורבן עם חברים שהתחילו לנסות לעשן. וכשהיא הצהירה בפניי שזה כיף לה אז כל הקשר שלי עם אילן התחיל לרוץ מול העיניים שלי, וכשזה קורה אני נכנס לדיכאון. לא יכולתי לקבל , לא יכולתי לקבל את זה שאני אאבד אותה. ובאמת פחדתי מזה ובאמת הסיגריות היוו איום עליי. ידעתי שזה יהיה דפוק שאני פתאום אתחיל גם לעשן בגללה או ללכת לאזור המעשנים בבית-ספר, אזור שהיינו מתרחקים ממנו עד אז. ידעתי שאני מגזים ושיכול להיות שהיא בכלל לא תתחיל לעשן. עצבן אותי שהיא אמרה לי "על העיקרון אני אעשן לידך" כאילו אני אהיה אשם בזה שהיא תעשן וכאילו היא איזה מחנכת שלי. זה הסתיים ב"שני, אם את רוצה תעשני, אני לא יודע לאן זה יוביל!". כן, קצת הפרזתי, והיא לא אמרה כלום רק נעלבה ולא דיברנו שעה שלמה ופתאום נהיה מן מתח כזה בינינו. (אני ושני לא מסוגלים לכעוס אחד על השני ולהתרחק זה מזו, אנחנו מסתובבים אחד עם השניה בשקט מעצבן). עד שהיא אמרה לי שני שיערים אחרי זה שאחרי שהיא ויתרה על כל-כך הרבה דברים בשבילי, אחרי שנתיים של קשר גדול אני עוד יכול לומר לה משפט כזה. היא הבינה ממני שאני יכול לכעוס עליה וליזום התרחקות. אולי באמת הייתי צריך לומר לה "תעשני, אני באמת מקווה שזה לא יסתיים כמו עם אילן". זה עורר לי את המחשבות. העתיד הפסימי שלי היה בפול גז וכל זה הצטרף ביחד ואמרתי לה משפט נוראי שכזה "תעשניף אני לא יודע לאן זה יוביל". ביקשתי סליחה והסברתי לה למה התכוונתי. אבל זה לא ניחם אותה ממש כי היא חשבה שאני לא מאמין בקשר החזק שלנו. אבל שני, היה לי קשר חזק, אהבה ענקית שקשרה אותי לאילן וכשהסיגריות השתלטו עליו הוא החל להשתנות והקשר ניתק. זה עושה לי רע לרשום על זה, כלומר - לחשוב על זה.
ביום שישי הייתה לי שיחה עם היועצת, היא נתנה לי את העצות הכי לא-ממשיות שיש.וכשאמרתי לה את זה היא אמרה לי שזה רק בגלל שאני לא מאמין בעצמי וכדאי לי להתחיל אם אני רוצה להשתנות....סחבקית שכמוה. גם היא נותנת מלא מחמאות. אני אוהב אותה, אבל עדיין העצות שלה הפעם נראו לא ריאליות, אני אספר על זה בהרחבה בפרק אחר, כשאני אראה אם יש תוצאות או אין תוצאות. בינתיים, אני אעשה לימודים. הפרקים האחרונים שלי מסתיימים בנימה לימודית למדי, אבל זוהי מהותה של תקופת הגרויות. עושים משהו ומיד ממהרים לחזור ללמוד.... ;c)

כפרה עליי

כן, גם אליי הגיע היום הזה בשנה שבו גם ההורים מתוודעים למה קורה לי בבית-ספר -יום ההורים. ימי ההורים האלה אף פעם לא היו צרה גדולה מדי בשביל, אני בסה"כ תלמיד די טוב והמורים אוהבים אותי. יש לי גם מחנכת, הו, איזה מחנכת!!! :) אני כל-כך אוהב אותה. המחנכת שלי תמיד מעודדת אותי, היא חמודונת שמתמצאת בכל דיבורי הצ'חצ'וחה המצחיקה. פשוט כיף לי להיות איתה, לשמוע את התגובות שלה לכל הבעיות שלנו המתבגרים, מהפה שלה הכל נשמע קל. היא גם חברה טובה מאד של שני. קשה להבין שהיא המחנכת כי היא כל-כך נמאת בתוכנו התלמידים ויש לה קשר הדוק עם כל אחד מאיתנו. בכל יום הורים היא מרעיפה עליי המוני מחמאות וגורם לי להספמיק כמו עגבניה. אך כמובן שלהורים שלי זה לא מספיק. הם רוצים גם בן עם ביטחון עצמי, עם חבר'ה, עם חברה ועוד דברים שכאלה. והם לא חששו להציג את זה הפעם בפני המחנכת. כמון שהמלאכית שלי לא אכזבה אותה והחלה לסתור כל טענה שלהם. "אז מה אם הם (אני ושני) לא חברים? גם לי יש חברות וחברים וחבר טוב שהיה לי מכיתה א' ובסופו של דבר גם נהיה לי בעל!", "די! מה אתם צוחקים עליי?!", "אני מסתובבת כמו טווס בבית ספר ואומרת לכולם - הילד הזה (אני) הוא שלי". אבל אימא שלי, לא מפיק לה המחמאות שקיבלתי, היא לא מאמינה שיש לי חברים בבית-ספר ויש לי מעט ביטחון עצמי, והיא יצאה מהפגישה בפרצוף חמוץ ומגעיל. בדרך למטה ההורים פגשו את היועצת שלי. חשבתי שאימא תתחיל לנבוח עליה אבל להפתעתי הרבה ההורים הסכימו להכנס איתה לפגישה ספונטנית בה הם יסדרו איתה את העניינים אחת ולתמיד ובאותה ההזדמנות יישרו איתה את הקווים בטיפול שלי. חיכיתי להם כל-כך הרבה זמן בחוץ. התחלתי להריץ בראש שלי סרטי זוועה (היועצת יוצאת עם פנס בעין ואימא שלי ועם ציפורן שבורה או שאימא שלי יוצאת רוטבת פנים מבכי ופתאום אני אהפוך לשיחת היום בבי"ס). בהחלט לא נעים. אב לבסוף ההורים שלי יצאו משם כאילו חזרו מהעבודה (כאילו לא קרה כלום) וחזרנו הביתה.
אבא רצה להסב את דעתי לכמה "בחורות חמות" יש בבית-ספר. כזה הוא אבא שלי, מאז ומתמיד ניסה להביך אותי. אני חושב שמאז שסיפרתי לו על הנטיות שלי אז המטרה שלו כשהוא אומר לי דברים כאלה השתנתה לבאמת לגרום לי להסתכל על בנות אבל אני לא מתעצבן מזה, אני מחייך בביישנות ואמר לו "די!" :c).
אימא עדיין לא האמינה וכל העסק התחיל לעצבן והתחלתי לצעוק עליה. היא התחילה לשאול שאלות על המלאכ....המחנכת שלי כאילו שרצתה לבדוק עד כמה היא אמינה. ועוד איזה שאלות.... "מאיזה בית היא באה?" , "מה ההשכלה שלה?" , "מה היא מלמדת? מקצועות פלצניים?" . כאילו שהיא כבר לא מסוגלת לבטוח באנשים שהם לטובתי ונגדם. כל-כך מעצבן!!
אבא פתאום שם לב לפרצוף העקום שאני עושה אל מול השאלות של אימא והתחיל לשטוף אותה.... "תראי איזה ילד מדהים יש לך", "את צריכה להתגאות בו", "כל-כך הרבה מחמאות", "כולם אוהבים אותו".... אני כל-כך אוהב אותו ברגעים האלה, ומאידך אני מרחם על אימא המסכנה שמתנהגת כמו שהיא מתנהגת כי היא לא יודעת איך להתנהג ואבא שוטף אותה על זה. כך, לאורך כל הנסיעה הבייתה זכיתי בעקיפין לשפע של מחמאות מאבא, עד שהוא הצליח לשבור את מסכת הדאגה שלה וגם היא הודתה שאני באמת ילד מקסים.... "כפרה עליך".

נורא עניין אותי נושא השיחה עם היועצת. תחקרתי את אימא, כל מה שהיא אמרה זה שהם רק וידאו שאני לא אדבר איתה על נושא הנטיות המיניות כי זה דבר שהיא צריכה להשאיר לי. לדבריה, היא הסכימה. לא איכפת לי שלא לדבר איתה על זה, באמת הנושא שיותר מטריד אותי זה נושא ההערכה העצמית...

ועכשיו אני חייב לגשת לספרים שיכינו אותי לעוד מבחן מרנין שיהיה לי מחר על הבוקר.
אז שיהיה לילה טוב ובהצלחה!

שחנ"ש - פתח לצרות(?)

שני בדיוק יצאה ממני. היא באה אליי אחרי בית-ספר, אחרי הטקס, היא באה כדי שנלמד למבחן גדול שיש לנו ביחד. אבל האמת שאני ושני לא כל-כך יכולים ללמוד ביחד. בדרך-כלל זה כי אנחנו מבזבזים את הזמן על לנשנש (להתחזר על ארון הממתקים), ובעיקר על לפתוח את המיטה ולהיזרק על המיטות ולהסתלבט על המיטה גדולה כאילו אנחנו אריות-ים ענקיים שמשתזפים בשמש (ראיתי אתמול קצת נשיונל-גיאוגרפיק...). אבל היום עשינו את מהו שכבר הרבה מאד זמן לא עשינו - שיחת-נפש. אני מודה, זה באשמתי שמזה כל-כך הרבה זמן לא עשינו שיחת-נפש אבל זה היה כי רציתי לשמור על הפרטיות שלי בעניין המיניות. אבל מה שמדהים הוא שהיום (כמעט) לא דיברנו על נושאים של נטיות-מיניות. בעיקר אני הייתי הפורק של המחשבות שלי. דיברתי איתה על את המחסום החברתי שלי, על איך שאני לא מצליח להפתח לאנשים, על הדימוי העצמי הנמוך שלי ואיך שאני כל-הזמן מחפש עוד סיבות כדי להוריד אותו.

אני חושב שאחת הסיבות העיקריות שהסכמתי לעשות איתה את השיחה הזאת זה בשביל שהיא תתעדכן במה עובר עליי. שא תחשוב שכל מה שעובר לי בראש זה הרהורים על הנטיות המיניות שלי ושיש עוד דברים שכן אפשר לדבר עליהם. אני גם חושב שהיא רצתה את השיחה הזאת כל-כך וחיכתה לה כבר מלא זמן. אני יודע כמה היא הייתה עצובה בתקופה שלא דיברתי איתה, כמה זה העיק עליה. זה כל-כך הציג לי שהיא הייתה כל-כך מדוכאת וזה היה בגללי. אני בכלל אדם שלא מסוגל לפגוע באף-אחד ולוקח הכל ברצינות. אם אני יודע, או אפילו רק מרגיש שפגעתי במישהו, לא משנה כמה אנחנו רחוקים ואפילו אם אני שונא אותו, אני אתאמץ ממש כדי לפצות אותו ושהוא יסלח לי. ושני גם לא הייתה סתם פגועה, היא הייתה סבורה. היו ימים שהיא הייתה יוצאת דומעת מהכיתה וחוזרת עם פנים אדומות ורטובות. היא לא רצתה שאני אדע שאני גורם לה את זה, היא ידעה שזה יציק לי והיא רצתה לשתף איתי פעולה ולא להכריח אותי לשתף אותה. זאת סיבה אחת לשיחה הזו. סיבה שנייה היא הסקת מסקנות משני הדפים שהיו מעיין יומן חד פעמי, שמצאתי במחברת שלה והבנתי (וגם אמרו לי...) שיכול להיות שהיא לא סיפרה לי על התוכן של הדפים בגלל שאני לא הייתי יותר פתוח איתה ולא דיברתי איתה על עצמי בכלל. אבל מה אני יכול לעשות? התרגלתי להפנים את ההתרחשויות שקורות לי ולא לספר. אני בכלל לא בטוח שנתחיל עכשיו שוב לדבר כמו פעם. זה גם קצת מפחיד אותי. קל מאד להכנס עם שני לשיחה על נטיות מיניות ואני לא רוצה שזה יגיע לזה. אני באמת רוצה להתנתק מהנושא הזה, לא לחשוב על זה, לדבר דברים אחרים, ושהנטייה המינית תתגבש כבדרך אגב. אני מפחד לספר לה דברים שאני לא רוצה שהיא תדע. 

כבר סיפרתי שאני ילד נורא פסימי לגבי כל דבר שקשור אליי?? אני שם לב למה שאני כותב ואני חושב שאני הייתי אומר על זה שזה "בולשיט!" ושאין לי ממה לפחד, ושיאללה וששני היא בלאו-הכי החברה הכי טובה שלי ושלא יכול לקרות כלום.
לפעמים זה טוב שיהיה פיצול אישיות, אישיות אחת תחיה אישיות שניה תבקר את האישיות הראשונה. אני מכור לביקורות, אני לא יודע להעריך את עצמי אז אני סומך על אנשים אחרים שיעשו את זה. אז אולי באמת כדאי לי לפתח מעין אישיות שניה כזאת שתספק לאישיות המרכזית שלי את החיזוקים שהיא צריכה. אבל איך יוצרים אישיות שניה?!

טוב, ההורים שלי החליטו להכין אוכל ולאכול אותו בזמן צפייה בטקס המרכזי, אז אני חייב ללכת להתפטם קצת.... :c) ביי!

עיניים אדומות ומתייפח

אני הרוס, אני חושב שגיליתי משהו שלא הייתי צריך לגלות ואני.... אני תמיד חשדתי שיש לשני המון דברים שהיא מסתירה ממני אבל לא ידעתי עד כמה. שלושה דפים בסוף מחברת רגילה שלה של בי"ס, שהיא השאילה לי אותה כדי שאני אשלים חומר. לא האמנתי כשקראתי את זה יתכן שהיא רושמת יומן? אמנם זה היה קצת חטטני אבל התחלתי לקרוא את זה.... לא, זה לא נורא שהיא כתבת יומן, אבל התוכן של היומן, מסתבר שלפחות שתי חברות שלה יודעות עליו. אז מה אני בשבילה?? למה אני לא ידעתי על התוכן של היומן?

הדפים האלה הם ממש לא ממזמן, טיפה יותר מחצי שנה, נראה שהיא כתבה אותם באמצע אחד מהשיעורים שלה. אני עומד לבכות. אני גם מסתיר ממנה דברים, אך רק דברים שקשורים במיניות שלי. סיפרתי על זה, מאז שהתחלתי עם הטיפול הפסיכולוגי הפסקתי לשתף אותה בעניינים האלה. אני יודע שהיא כעסה עליי שהשארתי אותה ככה מחוץ לאחת ההחלטות החשובות בחיים שלי, אבל הייתי חייב. היא ידעה שיש דברים שהיא לא יודעת וזה ביאס אותה, והתנצלתי והתסברתי את עצמי בפניה, והיא אמרה שהיא מבינה. אז למה עכשיו אני מוצא את זה ומגלה שהיא הסתירה ממני מחשבות והרהורים שכאלה. היא אפילו לא אמרה לי שיש לה משהו שהיא לא יכולה או רוצה לספר לי, היא פשוט גרמה לזה להראות כאילו היא מספרת לי הכל ואני לא מספר לה כלום. אני כל-כך תמים!! אני רוצה לבכות ולספר עכשיו למישהו. אבל למי?? בטח שלא לשני, וכן, חוץ משני אין לי אף אחד, חוץ משני אני לבד. אז מה? אז גם שני מתכננת לעזוב אותי. היא רשמה שם שהיא התאהבה בבחור מסויים, בחור שאני גם מכיר אותו והוא בהחלט בחור נחמד. אבל למה שני? למה לא שיתפת אותי? למה כתבת שם שזו אמרה לך על זה ככה ושזו אמרה לך על זה ככה ומה איתי? למה אני לא אמרתי לך על זה כלום? למה אני לא מופיע לך בתהיות??
אני רוצה להכנס מתחת לשמיכה ולהתחיל לבכות... אבל לא! אפילו ללבכות אין לי זמן, יש לי מחר מבחן גדול. אני רוצה ללכת לפסיכולוגי/ית בידיעה שאני הולך לטוב ביותר ושהוא לא רק מנצל את רגשות הנחיתות שלי כדי להרוויח כסף. אני לא יכול לבקש מההרוים ללכת לפסיכולוג כי אז הם יתחילו לדאוג ונחזור לתקופה שהייתה לפני קצת פחות משנה בה ראיתי את אימא לא פעם אחת בוכה בסתר ולפעמים גם אפילו את אבא. אני נכנס לדכאונות האלה שלפעמים היציאה היחידה מהם נראית לי רק דרך החלון. אבל לא, אני לא אעשה את זה למשפחה שלי ולא לחברים שלי (אם יש לי בכלל). Mr. Cellophane, זה מי שאני, מכירים את השיר החדש מהפסקול של שיקגו? אז זה אני. כולם אוהבים אותי ומפרגנים לי, אבל בעצם את הקשרים האינטנסיביים שלהם הם מעדיפים לעשות עם אנשים אחרים. הפתרון היחיד שלי זה ללכת לדבר עם יועצת בית הספר, אישה "משכמה ומעלה", שבאמת מקשיבה לי וגורמת לי להרגיש יותר טוב. היא לא משהו פסיכולוגית אבל טוב לי לדבר איתה. הבעיה היחידה איתה היא שעם כל השביתות החופשים והשיערים חובה חובה שאסור לצאת מהם, אין לנו זמן להפגש.
טוב, אני לא יכול להרשות לעצמי לכתוב יותר מדי, יש לי מבחן להתכונן אליו. לחשוב... נדמיין שלא ראיתי את זה, כשאני אתפנה אז אולי אני אחשוב מה אני עושה עם זה.

נ.ב: עזרו לי, לספר לשני שגיליתי את הדפים האלה או להתעלם?

מה שטלפון אחד עושה למחשבות

הוא התקשר. אילן. למה הוא מתקשר? אני עדיין בכלל מעניין אותו? כל פעם שאילן מתקשר אני חושב על זה, חושב שטעיתי כשחשבתי שאני כלום בשבילו. אולי זה באמת חשוב לו לשמור איתי על קשר. אני יותר מדי אובססיבי לגביו, מדוע אני מתקשה להבין שהחיים הם לא רק שחור ולבן. הוא מתקשר ושואל לשמלומי, והוא עושה את זה כל כמה שבועות למרות שאני בכלל לא מנסה ליצור איתו קשר. יכול להיות שזה בגלל שאילן נמצא תמיד במחשבות שלי. (כמעט) אין יום שאני לא מקדיש לפחות דקה כדי לחשוב עליו ועלינו ועל פעם ולהתגעגע אליו. אבל אני כל-כך התרחקתי ממנו, הכל כל-כך השתנה מאז שהיינו חברים כאלה, שמספרים אחד לשני הכל. עכשיו יש לי כל-מיני חששות מלהתקשר אליו, אני מפחד שאם אני אתקשר אליו אני עלול להגזים ולהתקשר יותר מדי ואז הוא ירתע ואז כבר לא יהיה קשר. אני מעדיף כבר לראות את הקשר שלנו כלא-קיים כדי שאני לא אפגע שוב. ואני מפחד להגיע למצב שאני שאני שוב אעריץ אותו ואנמיך את הדימוי העצמי שלי לעומתו. יש בו כל-כך הרבה תכונות שאני מחפש בעצמי: הוא מלא ביטחון עצמי, הוא יכול לעמוד על דעתו ולשוחח דיון אמיתי עם דעות מבוססות, הוא מקסים את כל מי שהוא רוצה (והרבה פעמים גם את כל מי שלא רוצה), הוא יודע איך לנהוג עם אנשים לא רצויים ואנשים מגעילים. אני זוכר איך הוא היה "המגן" שלי בחטיבה כשהיו לנו כל-מיני ילדים מגעילים בבי"ס שהציקו לילדים שקטים כמוני. הוא יודע לבלות, לצאת לעיר, למועדונים, ולשמור על קשר עם מספר חברים במקביל. יש לו מטרות ברורות בחיים והוא תמיד יודע מה לעשות כדי להשיג את מה שהוא רוצה. בשלב זה, שני הייתה מזכירה לי שהוא גם מניאק מסריח ושמה שהוא לא מרגיש זה שיש הרבה ילדים ששונאים אותו על מי שהוא ואיך שהוא מתנהג, איך שהוא מנצל ילדים בשביל להשיג את מבוקשו. מה אני אגיד, אולי זה נכון, קל לי מאד לקלל אותו לפעמים ולומר שכבר אין קשר בינינו אבל המחשבות עליו אומרות לי הכל - אני עדיין אוהב אותו (או לפחות את מי שהוא היה) ולפעמים אני אפילו חושב שאני מוכן לקבל אותו שוב, אז-מה? אני לא שם לב לזה שהוא מנצל אותי על ימין ועל שמאל וככה זה גם לא מפריע לי. הוא גם... וזה קצת קשה לי לומר, זה קצת מגעיל שאני מדבר עליו ככה ואנחנו היינו חברים הכי טובים... הוא גם נורא יפה, תענוג להביט בו, על השיער היפה שלה, על האעניים המדהימות והאף החמוד שלו, על הגוף שלו שבקושי הצמיח שערות ולכן הוא נשאר חלק ויפה, על השרירים שלו, הידיים. אהבתי אותו מכף רגל ועד ראש... כן, נמשכתי אליו ואני ממש מתבייש בזה, כי בקטע הזה אני ניצלתי את החברות בינינו. לא היה לו מושג שאני מסתכל עליו ככה. הוא לא ידע שאני חוטף צמרמורת בכל פעם שהוא נוגע בי. (אני בטוח, אבל ממש, שאני אתחרט על הכתבתי את הפרק הזה, זה הסוד הכי גדול שלי, טוב.... מתקרב להכי גדול שלי. וכששני תגלה את היומן... בבוא הזמן היום הזה יגיע). זה לא הקטע שנמשכתי לגבר, זה זה שנמשכתי לחבר הכי טוב שלי, הצגתי לו את זה כאילו הוא אח שלי, אבל מעולם לא חשבתי ככה על אח שלי. זה פשוט לא היה בסדר. להיות תמיד קרוב אליו, לישון איתו, לחיות איתו, להיות באותו חדר איתו כשהוא מתלבש, להגיד לו "סחה, אחי!" כשהוא מראה לי איך הוא פיתח את שרירי הבטן שלו בזמן שאני מת מפנים... שאני מת לגעת בהם.

ואני יודע שהמסקנה מכל המשיכה העזה שלי אליו נראית חד משמעית - אני הומוסקסואל. אבל לאו-דווקא, אם כל הבנים בעולם היו אילן אז אכן הייתי יכול לומר - היי, אני נמשך לבנים ואני הומו. אבל המצב לא ככה, אני אף פעם לא מוצאאת עצמי חושב על בנים אחרים מלבד אילן. יש בנים שאני מתפעל מהיופי ומהגוף שלהם, אבל אני לא באמת "חושב" עליהם, כלומר - עליי ועליהם. אולי הניסיון הראשון הוא שמשנה, ואם נדלקת קודם על בחורה אתה סטרייט ואם נדלקת על בחור - אתה הומו, אבל אולי לא, אולי אני רק צריך לטעום קצת מעולם הסטרייטיות ואז להחליט. השאלה היא - כיצד אני מתנסה בקשר עם סטרייטית? שני לא תסכים בחיים שנשנה את הקשר בינינו לסוג יחסים שונה, אני בהחלט לא עושה צעדים בשביל הלכיר בנות, לפחות לא במובנים האלה. והמצפון שלי לא כל-כך מאפשר לי לגרום לבת תמימה להיות כלי עזר בהתנסות שלי. אוי אילן, תצא לי כבר מהראש!!!! כבר עבר זמן רב מאז שהקשר בינינו דאך ורק אני מבלבל את עצמי במחשבות עליו. אני בספק אם יש לו איזה מחשבה קלושה עליי אפילו פעם אחת בשבוע. זה לא נראה שמשבר-אילן שלי עובר, הוא רק נרגע ובכל פעם שאני חושב עליו טיפה יותר מדי אז כל הרגשות גועשות בי מחדש כאילו אני עדיין מצפה ממנו שיתקשר אליי בכל-יום וידבר איתי, שנפגש ושנישן אחד אצל השני. 
דיברתי על זה עם הפסיכולוגית, היא אמרה לי לעזוב את זה כי זה נורמלי וטבעי ושלכל אחד יש את המשיכות שלו לאותו מין בגי ההתבגרות, שזה בא לכל אחד בעוצמות שונות ואז הם נחלקים לכמה קבוצות: קבוצה אחת מורכבת מאנשים שמתעלמים מזה ולא רואים בזה חשיבות ומאנשים שמתנסים ומתחרטים - הם מגיעים בסוף להיות סטרייטים. קבוצה שניה המורכבת מאנשים שרואים במיניות שלהם כתכונה שמקבלים אותה כמובן מאליו כמו צבע שיער או עיניים ואז הם באמת זורמים עם הנטיה שלהם, קבוצה אחרת שפשוט לא יכולה להתעלם מהנטיות האלה לא משנה כמה תרצה - ואלה באמת ההומוסקסואליים. ויש את אלה רוצים להנות משני העולם - הבי-סקסואלים. אי יודע שיש שיגידו שזה שטויות ויש שיגידו שיש הרבה מעבר לזה אבל ההסבר הזה הוא קצר ואני לא חושב שהוא פוגע לא בהומואים, לא בדו-מיניים ובודאי שלא בסטרייטים. בעצם מה שהפסיכולוגית נסתה לומר זה שאם אני אפסיק לרגע להרהר בכמה אני הומו ולהתחיל להשתחרר קצת, אולי זה יעזור לי להכיר את המין השני מנקודת מבט אחרת ולא רק כמין ידידותי בלבד. היא צודקצת, זה לפחות נשמע מאד הגיוני....

מאד הגיוני... אבל בינתיים אני עושה רק את ההיפך. ארור שכמוני. אני כל-כך אצטער שלא התאמצתי טיפה יותרכדי להרחיק את המחשבות האלה מהראש. חסר לי מה לעשות ואיך להעסיק את עצמי?! אני כל-כך רוצה ליצור אווירת שלום בבית, אני כל-כך רוצה שההורים שלי היהיו מאושרים סוף-סוף ושאימא תפסיק להיות מודאגת. אני כל-כך רוצה לגדול, להתחתן ולהקים משפחה ולפרנס אותה. ו... הופס! שוב הגעתי למחשבות על העתיד. אוי ויי... כמה מצוקות תעלה בי שיחת טלפון אחת מאילן... :c(